המאמר "בדידות: חקירת משמעותה" מאת מרי רוזדייל פורסם בשנת 2007 בכתב העת של איגוד האחיות הפסיכיאטריות האמריקני. רוזדייל מבקשת לבחון מחדש את המשמעות של הבדידות מתוך מגוון נקודות מבט – מילוניות, דתיות, פילוסופיות, פסיכולוגיות וסיעודיות – ולפתח מסגרת אינטגרטיבית להבנת התופעה. היא מדגישה כי על האחיות הפסיכיאטריות להרחיב את תפיסתן מעבר להבנה הצרה של בדידות כתופעה שלילית או פתולוגית, ולשאול את המטופלים מה משמעות הבדידות עבורם.

הקדמה ומטרת המחקר

רוזדייל פותחת בהצגת הרקע: אף שבדידות נחשבת לחוויה אנושית אוניברסלית, הספרות הסיעודית נטתה לראות בה בעיה חברתית או סימפטום של הפרעה נפשית. היא מציינת כי קיימים מעט מאוד מחקרים שבהם הבדידות עומדת במרכז הדיון. מטרת המאמר היא לחקור את המשמעות של הבדידות דרך הספרות התיאורטית ולבחון דרכים חדשות להבנתה.

לשם כך ערכה רוזדייל סקירה שיטתית של מאמרים שנכתבו בין השנים 1994 ו-2006 בשלושה מאגרי מידע עיקריים: CINAHL, Medline ו-PsychInfo. היא השתמשה במילות מפתח כגון "בדידות", "להיות לבד", "בידוד חברתי", "בדידות קיומית" ו"אקזיסטנציאליזם". מתוך יותר מ-2,400 פרסומים, נבחרו 190 מאמרים וספרים שהתמקדו בבדידות בקרב מבוגרים.

בדידות בחברה העכשווית

בדידות, לפי רוזדייל, נושאת בימינו משמעות שלילית ומזוהה עם חולשה או חוסר מסוגלות חברתית. היא מתוארת כתוצר של ניכור חברתי בעולם טכנולוגי, כבעיה דתית הנובעת מריחוק מאלוהים, או כסימפטום של הפרעה רגשית. רוזדייל מדגישה כי במובנה הרווח, בדידות נתפסת כליקוי הדורש תיקון, ולעיתים מטופלת באמצעות תרופות נוגדות דיכאון או התערבות טיפולית שמטרתה "להעלים" את התחושה.

אולם היא מציעה נקודת מבט חלופית: ייתכן שבדידות איננה בעיה אלא חלק בסיסי ובלתי נפרד מהקיום האנושי. בהשראת הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, רוזדייל טוענת כי בדידות יכולה להוות הזדמנות להרהור עצמי, לחיפוש משמעות ולצמיחה אישית. היא מדגישה כי בדידות היא מצב חברתי-רגשי המבטא חוסר השתייכות, ריחוק מאנשים או מסביבת אנוש, ולרוב כמיהה עזה להתחברויות עם אחרים, עקב מחסור בתקשורת או במגע גופני. כאשר הצוות הטיפולי אינו מבין או מתעלם מהחוויה הזו, הסבל של האדם מתעצם.

הגדרות מילוניות של בדידות

סקירת המילונים מצביעה על כך שהמושגים "לבד" ו"בדידות" עברו שינוי היסטורי. בימי הביניים, להיות לבד נתפס כמצב של שלמות ועצמאות, בעוד שכיום הוא מקושר לריקנות. רוזדייל מביאה את ממצאיו של ד’אבוי (D’Aboy, 1972), שטען כי אין לבודד הגדרה אחת מוסכמת לבדידות, וכי יש לראות בה רצף של מצבים הנעים בין שליליים לבין חיוביים.

תפיסות דתיות של בדידות

המקורות הקדושים – התנ"ך והקוראן – מתארים את הבדידות כתוצאה של ניתוק ובידוד, מצב לא רצוי אך בר־תיקון באמצעות מעשה. יחד עם זאת, לעיתים בדידות מוצגת ככלי לצמיחה רוחנית: האדם נקרא "לבחון את מעשיו" ולמצוא שמחה פנימית בעצמו. רוזדייל מדגישה כי כבר בטקסטים דתיים קדומים נרמז הקשר הכפול שבין סבל לצמיחה הנובע מחוויית הבדידות.

תפיסות פילוסופיות של בדידות

רוזדייל בוחנת את התייחסותם של פילוסופים מרכזיים לתופעה. אפלטון ראה בבדידות כוח מניע להימנעות מבידוד ולחיפוש קשרים אנושיים. אריסטו טען כי האדם מטבעו יצור חברתי, והבדידות עלולה להפוך אותו ל"אל או לחיה". קירקגור, הוגה נוצרי אקזיסטנציאליסט, ראה בבדידות נתיב לגילוי עצמי ולחירות מהפחד מהמוות. היידגר, סארטר וטיליך חיזקו את הרעיון שהבדידות היא תנאי בסיסי לקיום אנושי וליצירת משמעות.

לעומתם, בובר טען כי הבדידות היא מצב שיש להתגבר עליו באמצעות קשר אמיתי בין אדם לחברו. מוסטאקאס ראה בבדידות הזדמנות לשבירת תפיסות ישנות ולגילוי משמעות חדשה בעקבות משבר. לפי רוזדייל, מכל התפיסות הללו עולה כי בדידות היא יסוד אנושי בסיסי, תודעה של נפרדות, מניע לחיפוש משמעות וגורם לשינוי וצמיחה.

תפיסות פסיכולוגיות של בדידות

בסקירתה הפסיכולוגית מביאה רוזדייל שורה של גישות. ראנק ראה בבדידות תוצאה של ההיפרדות מהאם בלידה, אך גם מקור לייחוד וליצירה. פרום תיאר את הבדידות כחשש הקיומי של האדם לאחר התפתחות העצמאות, המוביל לחיפוש אחר שייכות וערכים משותפים.

סאליבן ופרום-רייכמן ראו בבדידות חוויה כואבת הנובעת מקשרי ילדות שנכשלו, וכתופעה המתבטאת בהגנות ובקשיים ביצירת קשרים. ויניקוט הציע גישה חדשנית: היכולת לשאת בדידות מעידה דווקא על בשלות רגשית.

פסיכולוגים מאוחרים יותר, כמו וייס ופפלואו, פיתחו הבחנה בין בדידות רגשית (חוסר בקשר אינטימי) לבין בדידות חברתית (חוסר רשת תמיכה). אחרים הציעו כי הבדידות נוצרת מפער בין המצב החברתי הרצוי לבין הקיים. יאנג הוסיף מימד קוגניטיבי, לפיו מחשבות ופרשנויות של האדם משפיעות על עומק תחושת הבדידות.

לסיכום חלק זה, רוזדייל מדגישה כי למרות ההבדלים בין הגישות, רובן רואות בבדידות חוויה של נפרדות, חוסר סיפוק, קושי רגשי אך גם מניע לחיפוש משמעות וקשר.

תפיסות סיעודיות של בדידות

בתחום הסיעוד, רוזדייל מתייחסת לעבודתה החלוצית של הילדה פפלואו (1955), שהבחינה בין "להיות לבד", "להתגעגע לאחרים" ו"בדידות". היא תיארה את הבדידות כחוויה מכאיבה הנובעת מכישלון לקיים קשרים מאמתים בילדות, המובילה לחוסר אמון ולניתוק מהמציאות. עבודתה הושפעה מגישות פסיכיאטריות של התקופה וראתה בבדידות ביטוי לפתולוגיה.

רוזדייל מצביעה על כך שמחקרים סיעודיים מאוחרים יותר המשיכו לראות בבדידות תופעה שלילית, בעיקר בהקשרים של מחלה, דיכאון, חוסר בתמיכה חברתית ותחושת חוסר שייכות. לעומת זאת, רק מעטים קישרו את הבדידות עם רווחה רוחנית או עם הזדמנות לצמיחה אישית. מכאן שהספרות הסיעודית נטתה להתמקד בהיבטים הפתולוגיים של התופעה, תוך הזנחת המשמעויות הקיומיות והחיוביות שלה.

מסגרת אינטגרטיבית להבנת הבדידות

רוזדייל מאמצת את המודל של סטיואי-פורטנוף (Stuewe-Portnoff, 1988), אשר ראה בבדידות ביטוי של ניכור ממשמעות. לפי מודל זה, האדם נע בעולם גם במישור של משמעות, לא רק במישור פיזי. כאשר נקטעים קשרים משמעותיים או מתרחש משבר אישי, האדם מאבד את היכולת לאמת את משמעות קיומו דרך האחרים – ובכך חווה בדידות.

פורטנוף טען כי קיימים שני מקורות לבדידות: ניתוק ממערכות יחסים משמעותיות, ומשבר אישי המערער את תפיסת העולם של האדם. בשני המקרים, חוויית הבדידות משקפת ניכור מהמשמעות ומעודדת את האדם לשוב ולבנותה. רוזדייל רואה במודל זה גשר בין גישות פסיכולוגיות, קוגניטיביות ואקזיסטנציאליסטיות, ומציעה לראות בבדידות חוויה אוניברסלית ולא פתולוגית.

השלכות קליניות לאחיות פסיכיאטריות

רוזדייל מדגישה כי תפקידן של אחיות פסיכיאטריות הוא לחקור באופן פעיל את משמעות הבדידות עבור המטופלים. אין די במדדים כלליים או בהנחות תרבותיות. היא ממליצה לשאול שאלות פתוחות, כגון "ספר לי על חוויית הבדידות שלך", כדי לאפשר למטופל להביע את עולמו הפנימי. הקשבה אמפתית, נורמליזציה של החוויה ואישור רגשי עשויים להפחית את תחושת הבידוד ולהגביר את יכולתו של המטופל לצמוח.

סיכום

בסיכום המאמר קובעת רוזדייל כי הבדידות נעה על רצף שבין מצב של סבל לבין הזדמנות לצמיחה. היא קשורה בניסיונות לאשר משמעות עם אחרים, ובחוויות של משבר ואובדן. בעוד הפילוסופיה והפסיכולוגיה מציעות הבנה עשירה ורב-ממדית של הבדידות, הספרות הסיעודית נותרה מצומצמת, רואה בה תופעה שלילית ומדידה בלבד.

רוזדייל קוראת לפתח מחקר איכותני שיבחן כיצד אנשים חווים בדידות בעקבות משבר בריאותי וכיצד היא משתלבת בתהליך ההחלמה והצמיחה. היא מסכמת כי האחות הפסיכיאטרית יכולה לסייע לאדם לא רק להפחית את הבדידות, אלא גם להבין אותה, להכיר בה כחלק מהקיום האנושי, ולמצוא בה פתח להתחדשות ולמשמעות מחודשת של העצמי והחיים.

חשיבות המאמר

המאמר של מרי רוזדייל "בדידות: חקירת משמעותה" הוא תרומה משמעותית להבנת תופעת הבדידות בממדיה הרגשיים, הקיומיים והסיעודיים. חשיבותו נעוצה בכך שהוא מציע מעבר מהתפיסה הרווחת של בדידות כסימפטום פתולוגי או ליקוי חברתי, אל הבנה רחבה, אנושית ומורכבת יותר – הרואה בבדידות חלק טבעי מהקיום האנושי ואף הזדמנות לגילוי עצמי ולצמיחה. רוזדייל משלבת בין מקורות פילוסופיים, דתיים ופסיכולוגיים, ומציעה מסגרת אינטגרטיבית הממקמת את הבדידות במרכז ההתנסות האנושית, לא בשוליה. בכך היא מעניקה לאחיות ולמטפלים כלי חשיבה ופעולה חדשים, המעודדים גישה אמפתית וקשובה למטופלים, הנשענת על חקירה משותפת של משמעות החוויה ולא רק על טיפול בסימפטומים. המאמר מהווה נקודת מפנה בספרות הסיעודית בכך שהוא קורא לפתח גוף ידע עצמאי על הבדידות ולבסס התערבויות טיפוליות המתייחסות אליה כאל תהליך של משמעות, חיבור וצמיחה ולא רק כאל מצב שיש להעלים. זהו מאמר מצוין לכתיבת עבודות אקדמיות על בדידות.

מקור

Rosedale, M. (2007). Loneliness: An exploration of meaning. Journal of the American Psychiatric Nurses Association, 13(4), 201-209.‏