הדרמה הישראלית הנכתבת בידי נשים משקפת, באופן מפתיע, בעיקר את נקודת המבט של הגבר. חרף המספר הגדל של המחזאיות הישראליות הכובשות את הבמה, רוב התוצרים הנשיים נאמנים לנרטיב הגברי המסורתי, שעיצב לאורך הדורות תדמית נשית מעוותת: האשה מוצגת כפסיבית, חלשה, יכנעית, קפריזית, הפכפכנית וחלושת אופי. ציפייה לשינוי בתפיסה זו עשויה להיות מוטלת בספק, אולם ישנם שני מחזות הבוחרים בדרך אחרת ונותנים במה לנרטיב נשי ממשי: "בבתא" מאת מרים קיני ו"הבתולה מלודמיר" של יוספה אבן-שושן.

"הבתולה מלודמיר" – אשה התובעת את הזכות ללמוד

כותרת המשנה של המחזה היא "מעשה בחנה רחל הבתולה מלודמיר שביקשה לעצמה נשמה של גבר". הדמות היא היסטורית (1815-1892), ובניגוד לגיבורת "ינטל" של יצחק בשביס-זינגר, אין היא מסתתרת מאחורי תחפושת גברית. חנה רחל תובעת בגלוי את הזכות ללמוד תורה ותלמוד, זכות שנשללה מנשים ושמורה היתה לגברים בלבד. כדי להגשים שאיפה זו, היא מבטלת את אירוסיה עם הגבר שיועד לה, ואף יקיר לליבה, מחשש שחיי הנישואים יסכלו את השאיפה הזאת ויגזלו ממנה את האפשרות להקדיש את כל כולה ללימוד ולתפילה. בכך היא מניחה בצד את מימוש האהבה ואת הקמת המשפחה, שנתפסו בנרטיב הגברי כייעודה העיקרי של האשה.

"בבתא" – מאבק על רכוש ועל עצמאות

"בבתא" מחזיר אל ימי הבית השני, לפרוץ המרד ברומאים. המחזה מבוסס על שלושים וחמש תעודות אותנטיות שנתגלו במערה בנחל חבר ותיעדו את מאבקה של בבתא במונופול הגברי על חייה ועל רכושה. כאשר בבתא מתאלמנת, היא נאלצת למנות אפוטרופוסים לבנה, אף שהיא לבדה דואגת לכל מחסורו. האפוטרופוסים, גוזלים בסופו של דבר את רכושה בטענה שהם מייצגים את האינטרסים של הבן. בבתא, שצברה את רכושה בתושייה ובעמל כפיים, יוצאת להגן עליו בנחישות.

הבת מתחרה באמה

בבתא שואפת להתחרות באמה לא רק בזירה הנשית המסורתית, אלא גם בזירה החומרית של צבירת רכוש ורכישת מטעים. בניגוד לנרטיב הגברי שמצפה מהאשה לקבל את גזר הדין בשלווה, בבתא משיבה מלחמה ומסרבת לכנוע. הקשר עם אמה מורכב: האם הזניחה את חינוכה, ניסתה להחדיר בה בושה ותפיסת גוף שלילית, ועצרה ממנה את יכולת הקריאה והכתיבה, למרות שהאם עצמה משכילה. קשר זה משתקף גם ביחסה לבנה: בבתא אינה מגלה לו חום אמהי גלוי. סל הסחורות שהיא נושאת על גבה ורכושה שהיא נישאת בידיה מלמדים יותר מכל על סולם עדיפויותיה, בעוד הבן ינוק בידי אחותו-למחצה. היחס האמהי האינסטינקטיבי, מסתבר, הוא מיתוס נוח של הנרטיב הגברי ולא נחלתן האמיתית של כל הנשים.

האימהות כנרטיב גברי

שתי הגיבורות, בבתא וחנה רחל, מבקשות לממש את עצמן בתחום שנחשב גברי: בבתא שקועה בצבירת רכוש ותחרות עסקית עם הגברים האמידים, בעוד חנה רחל שואפת לתחום הגברי המובהק ביותר בחברה הדתית, לימוד התורה. שתיהן אינן חוששות להצליח, אף שהצלחה נחשבת מאפיין גברי, ושתיהן נתפסות כנשים מורדות. בבתא מבקשת גם ליהנות מכל העולמות: להינשא לבחיר לבה, להקים קן משפחתי וגם לשמור על עצמאותה. אולם נישואיה הראשונים מתאפיינים בעיקר במריבות ובמוקד של תשומת לב לרכוש, ולבסוף נישואיה השניים הם תועלתיים לחלוטין, לגבר אמיד המאוהב בה ומכבד את עצמאותה. תפיסת האם גוברת: בחברה המדברית נישואי תועלת הם הגיון האמהות.

נחישות מול קלות דעת

נחישותה הבולטת של בבתא מתגלה על רקע הדמויות הנשיות האחרות, שמאופיינות בתכונות שנתן בהן הנרטיב הגברי: קלות דעת, חוסר אחריות, גנדרנות ופתיות. מרים, אמה של שלומציון, עוצמת עיניה מול פריצותו הידועה של אחיה יהונתן וניסיונו לנצל מינית את בבתא, ומתעלמת ממנה תמורת מתנות יקרות ערך. בבתא עצמה גונבת מאמה את התכשיטים שניתנו לה כמוהר מהאב, מעשה שהוא פעולה סמלית של נטילת הנשיות מידי האם שביקשה לדכא את נשיות הבת. בבתא שוברת מוסכמות: היא מדברת בחופשיות על חיי המין, מסתירה קנאים בביתה ויוצאת לבדה לתבוע את דינה בפני הנציב הרומי. אין ניסיון לצייר אותה כדמות סימפטית, וחלק מהמבקרים ראו בה נקודות השקה לאמא קוראז' בשל החומרנות האובססיבית. בבתא אינה מתחנחנת, ואין בה הפגמים הנשיים הטיפוסיים שאף מחזאיות ישראליות נוהגות להעניק לגיבורותיהן.

הגיבורה – בת יחידה

גם חנה רחל, גיבורת "הבתולה מלודמיר", היא בת יחידה. לאחר שנתייתמה מאמה, נחסכו ממנה מאבקי הכוח הנשיים על אהבת האב. האב עצמו עודד אותה ללמוד תורה, קשר נדיר בחברה השמרנית-הפטריארכלית. מכיוון שחנה רחל בוחרת לקרוע את התנאים ולחיות בפרישות, מביאה היא על אביה את מותו, כפי שבבתא מחישה בהתנהגותה את מות אביה. חנה רחל מנתצת את מיתוס המשפחה, שלפי הנרטיב הגברי היא אמורה לקדש אותו. היא מדכאת את מיניותה ואת נשיותה, ומצהירה שהתורה היא טעם חייה.

בניגוד לקנאה המאפיינת את הדמויות הגבריות, הנשים במחזה מפגינות נאמנות וסולידריות זו כלפי זו. חנן, חברו הטוב של יצחק, הוא שמחבל בקשר שנרקם בין יצחק לחנה רחל מתוך קנאה. יצחק עצמו מוחל על כבודו ומבקש את ידה, אך מצוקתה של אשה עגונה מטה את הכף, וחנה רחל מתגייסת למען הנשים המקופחות. בקודש הקודשים הגברי היא יוצאת בהתרסה נגד דיכוי האשה: היא לוקחת את ספרי התורה לעזרת הנשים, כורכת תפילין ומורדת בלב הטריטוריה הגברית. מרגע זה ואילך עולה חנה רחל על מסלול של מאבקים בלתי פוסקים מול הדומיננטיות הגברית.

נרטיב נשי אלטרנטיבי

הקונפליקט הפנימי סביב דיכוי היצר מקבל ביטוי בימתי ועדין בסצנה ארוטית שבה הגעגוע לבשר מושם בפי יצחק, בעוד העגונה הרוחצת את בשרה של חנה רחל לקראת שבת משמשת לו כבת הד. זוהי תמונה מלאת רוך, נעדרת הוולגריות המאפיינת לא אחת את הנשים במחזות של יוצרות אחרות.

שתי המחזאיות בונות נרטיב נשי אלטרנטיבי שבו הנשים פעילות, לוקחות את גורלן בידיהן ומתמודדות באומץ עם מציאות שמנסה לחשק את צעדיהן. אין הן בהכרח מוצגות כסימפטיות, אך הן חדורות נחישות להתקדם לעבר מטרתן ולא להתחנחן לפני הגבר. "אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לבנים", דרשו הלמדנים, אך המאבק לשוויון עודו חי ונושם. הבתולה מלודמיר ההיסטורית עדיין מתקשה לזכות בהכרת המוסד הדתי בהכשרתה לתפקיד של "רבה", וזוכה במטר אבנים בבואה להתפלל בכותל המערבי מצוידת בטלית ובתפילין, עדות לכך שהמאבק שתיאר המחזה אינו שייך לעבר בלבד.

מקורות

חזקיה, ק. (2001). בחיפוש אחר הקול הנשי: על הדרמות של יוספה אבן שושן ומרים קייני. תאטרון, 5, 33-37.