מבוא

המאמר בוחן את חוויותיהם ואתגריהם של צעירים בדואים לאחר שחרורם מצה"ל, תוך התמקדות בשנה הראשונה שלאחר סיום שירות מלא. על אף שמדובר באוכלוסייה המתגייסת באופן התנדבותי, רבים רואים בשירות הצבאי הזדמנות לשיפור מעמדם, קידום תעסוקתי והשתייכות לחברה הישראלית. עם זאת, תהליכי המעבר לאזרחות מלווים בקשיים משמעותיים, הן ביחס להשתלבותם בשוק העבודה והן ביחס למעמדם בחברה הבדואית והיהודית.

המאמר מתאר את הרקע ההיסטורי והחברתי של החברה הבדואית בישראל, את מעמד השירות הצבאי בקרב מיעוטים ערבים ואת הדילמות הקשורות בזהותם של חיילים אלה – בין תחושת שייכות למדינה לבין חשש מדחייה מצד בני הקהילה. בנוסף, נידונה בעיית ה"מרחב האפור" שבין אזרחות פורמלית לבין חוסר מימוש השתייכות מלאה.

החברה הבדואית בישראל

הבדואים מהווים כ–3.5% מאוכלוסיית ישראל. רבים חיים בדרום, חלקם בעיירות מוכרות וחלקם ביישובים בלתי חוקיים ללא תשתיות, גישה לחינוך, לתעסוקה ולשירותי רווחה. מצב זה מעמיק את העוני וההדרה. רבים מבני הדור הצעיר גדלים ללא שליטה טובה בעברית וללא היכרות עם בני נוער יהודים, דבר המקשה על השתלבותם בשוק העבודה ובחברה הרחבה.

לפי תיאורי המחקר, רוב המתגוררים באוהלים עובדים כשכירים באזורם, משרתים בצבא או עובדים כעצמאים. מצב זה מבטא את מגבלות הנגישות לחינוך ולמקורות פרנסה מגוונים, ואת התלות בהכנסות מקומיות מצומצמות.

שירותם של הבדואים בצה"ל

על אף שהשירות אינו חובה, בדואים רבים מתגייסים מזה עשורים, בעיקר בשל תקווה לקידום תעסוקתי, מסלול התפתחות אישית והזדמנות לתחושת שייכות. אולם רבים חווים מתח פנימי בין ערכי החברה המסורתית לבין ערכי החברה הישראלית. הנשירה מהשירות גבוהה יחסית בהשוואה לחיילים יהודים, ורבים אינם משיגים את היתרונות שציפו להן בעבודה או במעמד.

השירות נתפס כמעניק גאווה והעצמה, אך גם פותח פערים בזהות האישית והקהילתית. לעיתים המשפחה הקרובה תומכת בחייל, אך מעגלים חברתיים רחבים יותר עלולים לתייג אותו כבוגד.

מתודולוגיה

המחקר משתמש בגישה איכותנית–פנומנולוגית, ומתבסס על ראיונות עומק של עשרים גברים בדואים מדרום הארץ, בגילאי 22–24, ששירתו שירות מלא. רובם שירתו ביחידות סיור ועוקבים. הראיונות נערכו בערבית, נותחו באינדוקציה ונבחנו על פי ניתוח תמטי.

ממצאים

השתלבות בשוק העבודה

האתגר המשמעותי ביותר למרואיינים היה כניסה לשוק העבודה. חרף הציפייה שהשירות הצבאי יפתח דלתות למשרות מועדפות כגון משטרה, שב"ס, כבאות או ביטחון פנים, רובם נדחו. הסיבה השכיחה שניתנה הייתה "ניגוד עניינים", שנבע לרוב מקרבה משפחתית לפשיעה, גם ללא קשר ממשי לנושא. הדבר יצר תחושת אפליה, אכזבה, ופגיעה באמון המדינה. רבים חשים כי "נתנו שלוש שנים וקיבלו כלום".

מחסום נוסף הוא שליטה חסרה בעברית, במיוחד בקרב מי ששירתו ביחידות בדואיות ללא חשיפה מספקת לאוכלוסייה יהודית. חיילים אשר הורגלו למסגרת תומכת הרגישו כי עם השחרור הושארו לבדם ללא תיווך משמעותי.

חלק מהמשוחררים ניסו להישאר בשירות קבע או להשתלב כעובדי צה"ל, אך נתקלו בסירוב עקב פרופיל רפואי, היעדר תקנים או סיבות עמומות אחרות. מי שהחזיקו מקצוע לפני השירות חזרו אליו אך בלי קידום או שיפור מצבם.

רבים חשפו פער בין האידיאל התעסוקתי שדמיינו לבין המציאות, שבה נאלצו לעבוד בעבודות מאומצות, זמניות וללא אופק. הציפייה לחינוך גבוה לא מומשה עקב קשיי שפה או העדפת השתלבות מהירה בקהילה.

הסתגלות לחיים אזרחיים

המעבר מהמסגרת הצבאית המסודרת לחיים האזרחיים הלא ברורים היה מאתגר. רבים תיארו תחושת בלבול, חוסר הכוונה ותחושת אובדן מסגרת. התמיכות הרשמיות לא נתפסו כיעילות, בעיקר משום שלא הובילו למשרות איכותיות או פתרונות כלכליים מוחשיים.

עומס כלכלי היה נפוץ. חלקם צברו חובות בתקופת השירות והסתמכו על מענקים שיתקבלו כדי לכסות אותם, אך הכסף לא הספיק, והם התקשו לבסס חיים נורמטיביים. כל אלה הגבירו תחושת החמצה, במיוחד כאשר השוו עצמם לבני גילם שלא התגייסו.

עם זאת, רבים דיווחו כי השירות הקנה להם בגרות, משמעת ויכולת התמודדות, אך מאפיינים אלו לא תורגמו בהכרח להצלחה חברתית או כלכלית.

תחושת דחייה והכפילות החברתית

עם השחרור, החיילים הבדואים מנווטים בין שלושה מרחבים חברתיים: המשפחה, החברה הבדואית הרחבה והחברה היהודית. בתוך המשפחה לרוב יש הערכה על השירות. במרחבים ערבים רחבים יותר, חלק נחשבים "בוגדים". חלק מסתירים את שירותם כדי לא לעורר עוינות, בעוד שבחברה היהודית הם מדגישים את שירותם כדי לזכות בהכרה ושוויון.

הפער בין נקודת המבט הישראלית לבין תפיסות החברה הבדואית מעמיק את תחושת הזרות, ודוחף חלק מהמשוחררים לתחושת אי–שייכות כפולה, כפי שמתארת ספרות "השוליות הכפולה".

דיון

המחקר מראה כי שירות צבאי אינו מבטיח הצלחה בשוק העבודה, הכרה חברתית או שילוב מלא. גם עם מענים רשמיים, Bedouin veterans נתקלים בחסמים מבניים, דחייה מצד המוסדות, ומתחי זהות. השירות נתפס ככלי למוביליות, אך בפועל מאפשר במקרים רבים השבתה של ההזדמנויות.

הממצאים מצביעים על הצורך בגיבוש תכניות מעבר מותאמות: ליווי תעסוקתי, הכשרות מקצועיות, חיזוק מיומנויות שפה, מענה כלכלי רחב, ותמיכה קהילתית לשינוי עמדות כלפי שירות החיילים.

סיכום

המאמר חושף פער עמוק בין הציפיות הקיימות לקראת השירות לבין המציאות לאחריו. עבור גברים בדואים רבים, השירות נתפס כהשקעה לטובת השתלבות עתידית, אך בפועל חווית השחרור מלווה באכזבה: קשיי תעסוקה, דחייה חברתית, חובות כספיים והיעדר מימוש הזדמנויות. תחושת השייכות אינה מובטחת, ובמקרים רבים השירות מגביר את המתח שבין הזהות המקומית לבין הרצון להשתלב בחברה הישראלית. המחקר מדגיש את הצורך בהתערבות רב–מערכתית, הכוללת ליווי מותאם, סיוע ממשלתי והכרה מצד הקהילה, כדי להבטיח מעבר מיטבי לחיים אזרחיים/

חשיבות המאמר

המאמר חשוב משום שהוא מאיר באור מחקרי ועמוק את חוויותיהם של חיילים בדואים לאחר שחרורם מצה"ל, ומציג לראשונה באופן מקיף את מכלול הקשיים החברתיים, התעסוקתיים והזהותיים שהם פוגשים בשנה הראשונה לחזרתם לחיים האזרחיים. באמצעות ניתוח איכותני המבוסס על ראיונות עומק, המאמר חושף את הפער בין הציפיות הגבוהות שמניעות צעירים בדואים להתגייס – כגון רצון לשיפור מעמד, יציבות כלכלית ושייכות – לבין המציאות המורכבת לאחר השחרור, המאופיינת באפליה בשוק העבודה, ניתוק חברתי ושוליות כפולה הן בחברה הבדואית והן בחברה הישראלית הרחבה. בכך, המאמר מציג תמונה חברתית ופסיכולוגית חיונית להבנת חווייתם של מתנדבים בדואים בצבא, וממחיש את הצורך הדחוף במדיניות ממשלתית ותכניות סיוע המותאמות לצרכיהם הייחודיים. מעבר לתרומתו האקדמית, המאמר מהווה בסיס לדיון ציבורי ביחסי מדינה–מיעוט ומציע תובנות המאפשרות לבחון מחדש הנחות מושרשות על כוחו של השירות הצבאי ככלי לשילוב בקהילה ובחברה. המאמר מתאים לכתיבת עבודות אקדמיות על הבדואים.

מקור

Alhuzail, N. A., Moshe Grodofsky, M., & Shelef, L. (2025). The challenges faced by Bedouin soldiers after release from IDF military service and their struggle to reintegrate into civilian life within their community. Social Identities, 1-16.‏