ג'ורג' טבורי הוא איש תיאטרון רב-פנים, יהודי-קוסמופוליט שנולד בבודפשט ב-1914, בן לאביו הסופר והעיתונאי קורנליוס טבורי שנספה באושוויץ. זהותו הכפולה כיהודי מושבע וכמתבולל אירופאי עיצבה לעומק את נפשו וביטאה את עצמה בכל אחד ממחזותיו. לפי האנקדוטה שטבורי נהג לספר, מקורה של תפיסת התיאטרון שלו נעוץ בזיכרון ילדות: אקרובטית יפיפייה שעלתה למקפצת טרפז, חייכה לקהל ונפלה אל מותה. הילד הנדהם היה משוכנע שזה מה שקורה בכל ערב, וזה אכן הדגם של כל מחזותיו: שילוב של שעשוע, הומור שחור ואימה קיומית.
לאחר שרכש בשנות השלושים את יסודות השכלתו התיאטרונית בברלין, נמלט טבורי ב-1936 מפני הנאצים לאנגליה ועסק בעיתונאות ובמודיעין הבריטי בארצות שונות, ביניהן ארץ ישראל המנדטורית. בשנות הארבעים חי בניו-יורק ועבד עם ברכט, כתב תסריטים לסרטים של היצ'קוק, ליטווק ולוסי, ובשנות הששים חזר לניו-יורק ועלה לבמה בכורת מחזה השואה הראשון שלו.
מחזות המוסר ותיאטרון השואה
המחזה "הקניבלים" פותח את סדרת מחזות המוסר של טבורי. המחזה עוסק בקבוצת אסירים באושוויץ שהרעב מוביל אותם לרצוח ולאכול את בשרו של אחד מחבריהם. בניגוד לדמויות הקדושות-מעונות המקובלות בדרמה השואתית, אלה הם אנשים קטנים ורגילים, המונעים על-ידי יצרים אנושיים רגילים. דמות ה"דוד", גלגול אביו ההומניסט של המחזאי, מנסה לשווא למנוע את המעשה, ומדברי אחד הניצולים עולה עמדתו של טבורי, שהאמין כמורו ברכט שמילוי הבטן קודם למילוי צווי המוסר: "בשר הוא בשר, ושאבי שבשמים יישק לי בתחת".
במחזה "יובל" נפגשים ניאו-נאצי צעיר וקורבנות שואה בחגיגה מקאברית משותפת בבית קברות יהודי על גדות נהר הריין, לרגל עליית הנאצים לשלטון לפני חמישים שנה. ארנולד, גלגול אב שנספה באושוויץ, מסרב להשלים עם הרוע ומתרפק על גרסה ניאו-נאצית כוזבת: "באושוויץ אפו לחם ולא אבות". בתפנית סוריאליסטית מופיע האב בן ה-100, מגיש כיכר לחם, וכשארנולד טועם ממנו הוא מבחין ב"טעם משונה". האב עונה: "מה לעשות, אנחנו אנשים משונים".
בשנות השבעים עקר טבורי לגרמניה המערבית, הקים את "מעבדת התיאטרון" שלו, וביים מחזות שהחלו להציב אותו כאחד מגדולי התיאטרון הגרמני. במחזה "המציצן" נערך משפט לניצול דכאו בעל השם הסוגסטיבי דרייפוס, שמתחוור לו שיותר משסייע לסובלים סביבו הוא ניצל אותם. במחזה "וייסמן ואדום הפנים" מתחרים יהודי נודד ואינדיאני על התואר "הסובל יותר". היהודי מנצח וזוכה בכל הקופה, כלומר בזהותו של האינדיאני ובזכות למות במקומו במדבר.
"וריאציות גולדברג": התנ"ך כתיאטרון שואה
ב"וריאציות גולדברג" עורך במאי עריץ ומבולבל בשם אדון איי, בסיועו של עוזרו היהודי גולדברג, חזרות אחרונות לגרסתו לבריאת העולם. החזרות רצופות תקלות: ביום הראשון מכריז הבמאי "יהי אור" ויהי חושך, כי התאורן הלך לשירותים. הבל נהרג בטעות בידי קין, כי השחקנים שלומיאלים. אפילו הצליבה של גולדברג מתרחשת בטעות, כשנעדר השחקן שהיה אמור לגלם את ישו ולהביא את הצלב. ריבונו של עולם הנעבדי מחלק הוראות לניצב: "אתה שואל: זה כואב? הוא עונה: רק כשאני צוחק". ההיסטוריה מוצגת כמסכת יחסים סאדו-מזוכיסטית בין אל כושל לבין עמו הנבחר לסבל.
"מיין קאמפף": גולת הכותרת
גולת הכותרת של יצירת טבורי היא המהתלה התיאולוגית "מיין קאמפף" (1987), שכונתה "סיפור האהבה הגדול על היטלר והיהודי שלו". המחזה מתרחש במעון לחלכאים ב"בלוּטגאסה" (סימטת הדם) בוינה בתחילת המאה העשרים. שלמה הרצל, רוכל ספרי קודש ומספר סיפורים מחונן, מטפח בחיבה את הצייר הכושל הצעיר אדולף היטלר, מלמדו להתנהג, מכין אותו לבחינת הכניסה לאקדמיה לאמנויות, ובתמונה מדהימה שבה יכול היה לשחטו בתער גלבים ולהושיע את העולם, הוא מעניק לו את השפם המוכר. הרצל אף משכנע את היטלר לפנות לפוליטיקה, ובקרוב יגנוב היטלר את כותרת הספר הציוני-סוציאליסטי של הרצל, "מלחמתי".
דמות אלוהים מוצגת במחזה כלובקוביץ, ידידו בעל שלוש המסכות של הרצל. מסכתו הראשונה היא של טבח יהודי שפוטר על עירוב חלב בבשר, ומקומו יתפוס הימלר. מסכתו השנייה היא של "גודו" הבקטיאני, שממנו מפוטר כי אלוהי טבורי נברא בצלם האדם ולא להיפך. הוא מחפש את ברואו בשאלה "אייכה", לא כאל זועם אלא כבורא אבוד ונואש, ועשרת דברותיו מתוקנות לאנושי: "לפני שתחמוד את אשת רעך, תברר שאין לה רגלים שעירות". לובקוביץ שב רק בסיום המחזה, כדי לספר בדיחות זוועה. מסכתו השלישית היא של המחזאי הכל-יודע, טבורי עצמו, הצופה לאחור במבט אנכרוניסטי לפני השואה שתתרחש בעוד שלושים שנה.
העלילה בנויה על היפוכים ועל צמדים משלימים: הרצל הופך למשרתו הפיסי של היטלר אך גם לאדונו האינטלקטואלי. הרטוריקה הנפוחה של היטלר, נאום מפותל על אמו המנוחה וצער עולם, מתפוצצת כבועה בתשובה יהודית פשוטה: "שאלתי אותך שאלה פשוטה, אני מצפה לתשובה פשוטה, לא לשירת הניבלונגים". תשובה זו מפקיעה את סמל הרוע המיתולוגי מאיומו ומגחיכה את ריכרד ואגנר, קודש הקודשים של הצופה הגרמני. האפקט הפנטסמגורי של המחזה נובע מכך שהמצב הגרוטסקי היה יכול להישאר פארסה גסה גרידא, אלמלא הפכה השואה בדרך אנכרוניסטית את האירועים להחריד ולבטלים בששים לעומת זוועות המציאות ההיסטורית.
תפיסת עולם: הומור שחור כנשק
טבורי שב ושב אל השואה מהזווית האפיקורסית, הגרוטסקית, הפרובוקטיבית. השקפת עולמו המקאברית טוענת שיש רק דרך אחת להיאבק ברוע: לחדור מבעד למסך הפראזות החבוטות ולהבין באופן חווייתי מיידי את מה שהתרחש, ולמנוע את הישנותו. זוהי דרך ההומור השחור השוחט כל פרה קדושה. בדומה לשלום עליכם, לחנוך לוין ולוודי אלן, ובדומה גם למנגנון ההגנה הקומי של עובדי המשרפות באושוויץ שסיפרו בדיחות מחרידות כדי לשרוד, הומור זה מגמד את הרוע לממדיו האנושיים הנלעגים. "בכל בדיחה טמונה שואה קטנה", לגרסתו של טבורי. כל אחד מן המחזות מכיל באופן עוברי את תמצית כלל יצירתו, ובדיחות הזוועה שלו מודולריות וניתנות להעתקה ממחזה למחזה ומשואה לשואה.
עמדתו של טבורי ביחס לישראל אמביוולנטית: "אושוויץ הייתה במובן מסוים המחווה היהודית האחרונה. גאולה דרך סבל. האלטרנטיבה היא מה שישראל עושה עכשיו. זה מעורר התפעלות ומעיד על גישה מעשית, אבל זה עלול להיות סופה של היהדות", שהיא לדבריו "המוסר של המפסידים". ביחס ליהודים הגלותיים הוא מאותת שלא יחזרו על שגיאות העבר.
על הגבול שבין כתיבה לבימוי, בין גרמנים ליהודים, בין הומור קודר לחמלה, טבורי מעצב עולם פרוע, אינטליגנטי ומצחיק נורא. ב-1992 זכה בפרס ביכנר היוקרתי, המוענק לראשונה לאדם שאינו גרמני, על מחזות אנטי-גרמניים. שרשרת הפרדוכסים הזאת הולמת את חייו ויצירתו של מי שהגדיר את עצמו כ"מחזאי קטסטרופות", מחזאי השואה הבולט ביותר בעולם, שאמר: "אתה עשוי להתגבר על היטלר רק אם אתה מוכן לגלות אותו בתוכך".
מקור
קינר, ג. ולוי, ש. (2005). זה כואב? רק כשאני צוחק. בתוך: ג. קינר וש. לוי (עורכים) מחזות טבורי: אוסף מחזות. תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב.