מפגש בין-תרבותי ובין-דתי בשכונות העירוניות

המאמר בוחן את יחסי הגומלין בין יהודים ומוסלמים בשתי שכונות עירוניות – ברבֵס (Barbès) בפריז ו־איסט אנד / בריק ליין (E1) בלונדון – כזירה להבנת האופנים השונים שבהם נוצרים קשרים בין קהילות מהגרים. השכונות הללו, הפכו לסמל במחלוקות הציבוריות על אינטגרציה, רב־תרבותיות ומקומו של האסלאם באירופה. המחברים מבקשים להתרחק מן ה"רעש" – אותם נרטיבים מדינתיים ומדיהטיים הממסגרים יחסי יהודים־מוסלמים כניגוד תרבותי או דתי – ולתעד את מציאות היומיום, שבה מתקיימים קשרים מורכבים ועמוקים דווקא בתוך המרחב העירוני השגרתי.

המחקר מתבסס על עבודה אתנוגרפית ממושכת – עשרות שנים של תצפיות וראיונות במאות שעות שטח – ועל ניתוח היסטורי. הוא מצביע על שלוש צורות עיקריות של מפגש בין־תרבותי:

1. אינטראקציות מסחריות יומיומיות היוצרות יחסי תלות אינטימיים לצד סטריאוטיפים שליליים;

2. יוזמות אינטרפיית' פורמליות "מלמעלה" – שמקורן במדיניות מדינתית וקהילתית;

3. אינטר־תרבותיות "מלמטה" – מונעת בידי דור שני ושלישי של מהגרים, הנשענת על נוסטלגיה ועל פרשנות סלקטיבית של עבר משותף.

ברבֵס ו־E1: שכונות של הגירה ומשמעות סמלית

לה גוּט ד’אוֹר (La Goutte d’Or), הידועה כיום כברבֵס, נולדה כשכונת טחנות קמח בקצה פריז של המאה ה־19, אך הפכה למוקד הגירה פנימית ובין־לאומית: בלגים, איטלקים, ספרדים ויהודים ממזרח אירופה הצטרפו אליה, ובהמשך הגיעו מהגרים מצפון אפריקה ומאפריקה התת־סהרה. השכונה מגלמת היסטוריה של עוני, רב־תרבותיות וניידות חברתית.
בדומה לה, אזור בריק ליין במזרח לונדון עבר גלגולים מקבילים: מפליטים הוגנוטים ויהודים אשכנזים שנמלטו מפוגרומים, דרך פועלים אירים, ועד גלי ההגירה הבנגלית לאחר עצמאות בנגלדש. האזור קיבל את הכינוי Banglatown, אך נותר רצוף עקבות של ההיסטוריה היהודית – בתי כנסת, מאפיות בייגל ותיעוד תרבותי עשיר.

בשתי השכונות נוצרה חפיפה היסטורית של נוכחות יהודית ומוסלמית. בפריז – בעיקר סביב מוצא מגרבי משותף, ובאיסט אנד – מתוך רצף מסחרי ותרבותי. למרות מגמות של התרחקות בין הקהילות במאה ה־21, נותרו יחסי קרבה יומיומיים שחומקים מהתודעה הציבורית.

זהויות "ממזגות": יצירה ותרבות של שנות התשעים

בשנות התשעים חוו שתי השכונות פריחה תרבותית שהבליטה זהויות היברידיות. בברבֵס נולדה סצנה מוזיקלית רב־אתנית סביב הלהקות L’Orchestre National de Barbès ו־Scred Connexion, ששילבו ראפ וראי צפון־אפריקאי עם מחאה חברתית.
בלונדון צמח במקביל זרם ה־Asian Underground, שבו אמנים כמו Asian Dub Foundation, Nitin Sawhney ו־Talvin Singh עירבו מקצבים הודיים, רגא ואלקטרוניקה. האזור סביב בריק ליין נעשה מוקד לאירועים כמו לילות "Anokha", וייצג דימוי של בריטניה חדשה ורב־תרבותית.

באותה תקופה התקיימה גם השפעה הדדית בין יהודים ומוסלמים בזירת המוזיקה: להקת Oi Va Voi היהודית פעלה בחברת התקליטים ההודית־בריטית Outcaste, ושיתפה פעולה עם אמנים צפון־אפריקאים. התופעה שיקפה את תפיסת "הדיאספורה" של חוקרים כמו פול גילרוי והומי באבה – זהות הנוצרת ממפגש וזרימה, לא ממוצא "טהור".

להקת "אוי ואבוי" (Oi Va Voi), שלהרכבה היו חברים יהודים ברובם, מייצגת היטב את הרוח המעורבת של אותה תקופה. היא פעלה מתוך אותה סצנת Asian Underground, הוציאה אלבומים בחברת Outcaste Records ששייכת ליוצרים ממוצא דרום־אסייתי, ושיתפה פעולה עם אמנים צפון־אפריקאים קולקטיביים כגון MoMo – Music of Moroccan Origin. במוזיקה שלה שולבו צלילים יהודיים־אשכנזיים (כמו קלזמר) עם מקצבים אלקטרוניים, דרום־אסייתיים וספרדיים, מה שיצר ביטוי מובהק ל"תרבות דיאספורית" חוצת גבולות דת ואתניות. בכך שימשה הלהקה סמל לאפשרות של יצירה משותפת ליהודים ולמוסלמים במסגרת תרבות צעירה גלובלית אחת.

אולם עם תחילת המאה ה־21 – אינתיפאדה שנייה, מתקפות 11/9 וגלי טרור – הומר השיח של כלאיים תרבותיים בנרטיב של פחד וביטחון. מדיניות רב־תרבותיות הוחלפה בשיח של "ערכים משותפים" בצרפת וב"קהילתיות" בבריטניה. היהודים התכנסו במרחבים קהילתיים סגורים והזדהו יותר עם זהות מערבית־נוצרית או ציונית, ואילו המוסלמים גיבשו זהות דתית מובהקת יותר.

כלכלה יומיומית: טקסטיל, בייגל ומסמן

החיים הכלכליים בשתי השכונות מגלמים מפגש מתמשך בין יהודים ומוסלמים.
בברבֵס, תעשיית הטקסטיל המסורתית נשלטת בידי סוחרים יהודים מצפון אפריקה, המוכרים בגדי טקסים מוסלמיים – שמלות כלה, לבושי ברית ועוד – ללקוחות מוסלמים ומעסיקים תופרות אלג'יראיות. היחסים חמים אך אמביוולנטיים: אינטימיות מקצועית מלווה בסטראוטיפים הדדיים.
בלונדון התקיימה דינמיקה דומה בין יזמים יהודים לבנגלדשים בענף הביגוד והעור. הסוחרים הבנגלים, שלמדו את המסחר מידי מעסיקים יהודים, הקימו מפעלים משלהם אך שמרו על שיתופי פעולה מסחריים. עד היום פועל בבריק ליין בית עסק יהודי ותיק – Epra Fabrics – ששומר על יחסי שכנות טובים עם בעלי חנויות מוסלמים.

גם תחום האוכל יוצר מרחבים של שותפות. בפריז פועל מסעדת "Chez Guichi", גריל כשר מג'רבה שבו עובדים יחד יהודים ומוסלמים ומבשלים אוכל מגרבי משותף. בלונדון, מאפיית Beigel Bake בבעלות יהודית מעסיקה עובדים מוסלמים צפון־אפריקאים, והשפה הערבית משמשת בה כשפת עבודה. בשני המקומות מתערבבים כללי כשרות והלכה עם פרקטיקה יומיומית גמישה, שבה האינטרס הכלכלי והשגרה גוברים על גבולות דתיים פורמליים.

עם זאת, תהליכי ג׳נטריפיקציה ועליית ערך הקרקע מאיימים על כלכלת השוק העממית. במקביל, סגירת מסגדים והגבלות ביטחוניות בצרפת צמצמו את תנועת הקונים המוסלמים ופגעו במרקם השגרתי של יחסי הגומלין.

אינטרפיית' מלמעלה: מוסדות ויוזמות רשמיות

המחברים מזהים תהליך של הפיכת המפגש הבין־דתי למדיניות מתוכננת. בצרפת נבנה ה־Institut des Cultures d’Islam (ICI), שנועד לשמש מרכז תרבות אסלאמית אך גם להחליף מסגדים שכונתיים "בלתי מבוקרים". המוסד מגלם מתח בין יוזמה לשיתוף לבין שליטה מדינתית וחשד כלפי מוסלמים.
בלונדון, המסגד הגדול של מזרח העיר (East London Mosque) קיים ב־2010 הסכם עם בית הכנסת הסמוך, שהצהיר על סולידריות קהילתית חרף המתיחות סביב המזרח התיכון. ב־2015 רכשה הקהילה המוסלמית את מבנה בית הכנסת והפכה אותו למרכז צדקה בשם Zakat Centre – צעד המעיד על שינוי דמוגרפי אך גם על ניסיון לשמר מורשת יהודית במסגרת מוסלמית חדשה.
הדוגמאות ממחישות כיצד מפגש "מלמעלה" – ביוזמת מוסדות וגורמי שלטון – מעצב דימוי של דיאלוג, אך גם מקבע זהויות דתיות ויחסי כוח לא שוויוניים.

אינטר־תרבותיות מלמטה: נוסטלגיה ופיוס חדש

לצד התהליכים הפורמליים ניכרת תופעה אחרת – חיפוש שורשים ותחושת נוסטלגיה אצל צעירים בני דור שני ושלישי. בברבֵס, בני ובנותיהם של סוחרים יהודים חוזרים לבקר בחנויות הוריהם, נמשכים אל השפה והמאכלים המגרביים, ולעיתים מבקשים להחיות את זיכרון השותפות היהודית־מוסלמית של דור הסבים. גם לקוחות מוסלמיות צעירות נהנות לקנות שמלות בטעם מסורתי אצל סוחרים יהודים מתוך גאווה בזהות הצפון־אפריקאית המשותפת.

במזרח לונדון מתפתחת מגמה דומה: צעירים יהודים "חוזרים" לשכונה לחגוג אירועי תרבות כמו מצעדי יידיש, מופעי תיאטרון ופרויקטים חברתיים, וצעירים מוסלמים משתתפים בהם בהתלהבות. אירועים כמו "East London Sukkah" או ציון קרב Cable Street הפכו לפלטפורמות שיתופיות שבהן נוצר דיאלוג מחודש בין קהילות על בסיס מורשת של מאבק בגזענות.
אף שתופעות אלו מוגבלות למעמדות מבוססים יחסית ומושפעות גם מתהליכי ג’נטריפיקציה, הן משמרות זיכרון סלקטיבי של דו־קיום ומציעות חלופה לנרטיב של עוינות.

סיכום: המורכבות והתקווה

שלוש צורות המפגש שתוארו במאמר – מסחרית, ממסדית ונוסטלגית – נושאות כולן אמביוולנטיות: יחסי קרבה נשזרים בסטריאוטיפים, שיתופי פעולה מתקיימים לצד פחדים הדדיים. אולם דווקא במרחבים היומיומיים והבלתי־מתווכים – בחנויות, במסעדות ובאירועי תרבות קטנים – נוצרת אפשרות אמיתית להבנה הדדית.
המחקר מצביע על כך שדווקא תהליכי שינוי עירוני וגלובליזציה, על אף שהם מאיימים על המרקם החברתי הוותיק, גם יוצרים הזדמנויות חדשות למפגש. בכך, ברבֵס ו־E1 משמשות מיקרוקוסמוס של אירופה העירונית: מקום שבו מתנגשים ומתחברים היסטוריות, אמונות וזהויות, וממנו אפשר ללמוד כיצד יחסים בין יהודים למוסלמים ממשיכים להתהוות מעבר לרעש של אידיאולוגיות וחדשות.

מקור

Everett, S. S., & Gidley, B. (2018). Getting away from the noise: Jewish-Muslim interactions and narratives in E1/Barbès. Francospheres, 7(2), 173-196.‏