מבוא

המאמר דן בספרו של מוריס איגל, המבקש לבסס מסגרת פסיכואנליטית מאוחדת הנשענת על פסיכולוגיית האני בגרסתה המורחבת. המחבר המתאר את הספר מציין כי זהו ניסיון שאפתני, המבקש להתגבר על הפיצולים הרבים בעולם הפסיכואנליזה ולכונן מבנה תיאורטי כולל, שיהווה בסיס רחב לעיון ולפרקטיקה. איגל מציג עמדה ביקורתית כלפי הפיצול בבתי הספר השונים, ומציע כי באמצעות הרחבה ועדכון של פסיכולוגיית האני, ניתן לפתח תיאוריה בעלת עוצמה אינטגרטיבית.

תפיסת האני והמסד הפילוסופי

איגל נשען על האמירה הידועה של פרויד: "במקום בו היה האיד, יהיה האני". ניסוח זה מצביע על ההתקדמות מתוך אי מודעות למודעות ועל הפיכת האני למרכז החוויה הנפשית. איגל מפתח רעיון זה ומראה כי פרויד עצמו התעניין בשאלה כיצד תהליכים ביולוגיים ועירור עצבי מתורגמים לתחושות סובייקטיביות כמו רעב, פחד או תשוקה. תהליך פסיכולוגי זה דומה, לדעתו, למסורת הפילוסופית של קאנט ולתפיסה של "האני הטרנסצנדנטלי", המהווה תנאי לקיומה של חוויה מאוחדת.

פסיכולוגיית האני המורחבת

בהמשך לגישה זו, מראה איגל כיצד פסיכולוגיית האני, בדגש על פיתוחה בידי אנה פרויד ובהינץ הרטמן, חתרה להרחיב את הפסיכואנליזה למעין פסיכולוגיה כללית. הרטמן, בפרט, הדגיש את חשיבותם של מנגנוני הסתגלות מולדים ואת קיומם של כוחות הבשלה המאפשרים התפתחות תקינה במגוון סביבות. בכך חלק על פרויד, שטען כי עקרון העונג קודם לעקרון המציאות. הרטמן הציע כי עקרון המציאות, במובן רחב, קודם ואף גובר על עקרון העונג.

בהקשר זה מדגיש איגל כי האני אינו רק מתווך בין דרישות האיד לבין דרישות המציאות, אלא מערכת מורכבת, בעלת פונקציות עצמאיות של הפנמה, ויסות רגשי, תכנון ואינטגרציה. תפקידים אלה מעניקים לאני יכולת לעבד תשוקות וגירויים באופן המותאם למציאות.

בהתפתחותו, האגו עובר ממוקד ראשוני של "עונג-אגו" למוקד משוכלל יותר של "מציאות-אגו". בתוך כך, משתרש עקרון המציאות כעיקרון השולט על כלל פעולות האגו. תוך שהוא מאפשר לפרט לדחות סיפוקים, עקרון המציאות הוא העיקרון השולט על כל הפעולות שקורות באגו, אחרי ההתפתחות האיטית שלו מ"עונג-אגו" ל"מציאות-אגו". הדבר יכול להשתוות לניצחון השכל על התשוקה, לניצחון הראש על הלב, והחשיבה הרציונלית על החשיבה האמוציונלית.

תפקידה של הדיסציפלינה ההיסטורית בפיצול הפסיכואנליטי

איגל מכיר בכך שבעבר הייתה לפסיכולוגיית האני השפעה דומיננטית במוסדות פסיכואנליטיים בארצות הברית. אולם בינתיים צמחו אסכולות רבות שעימעמו את ההכוונה המקורית של פרויד. לטענתו, הסיבה לכך נעוצה בין היתר ביחסה הנוקשה של הקהילה הפרוידיאנית לחדשנות רעיונית. חוקרים שהתנגדו לדוגמה המקובלת נאלצו, על פי רוב, לייסד אסכולות חדשות או כתבי עת עצמאיים כדי לזכות בהכרה.

מצב זה, בו החלו להופיע אסכולות רבות, הפך את הפסיכואנליזה לשדה פלורליסטי וממקוטע. איגל מדגיש כי מצד אחד, אסכולות אלו תרמו להבנתם של תופעות קליניות שלא זכו לתשומת לב מספקת בגישה הקלאסית. אבל מצד אחר, הן חזרו על הטעות של הפסיכואנליזה הקלאסית, כאשר פיתחו אידיאולוגיות נוקשות והפכו בעצמן לדוגמטיות. כך נוצרה מורכבות חדשה שבה גם המבקרים של המסורת המקורית הפכו לאורתודוקסיות חלופיות, בעלות מגבלות ופגמים משלהן.

המציאות הנוכחית והספק באפשרות לאיחוד

המאמר מודה בקושי הרב לגבש תיאוריה פסיכואנליטית מאוחדת. הסיבות לכך הן בעיקר חברתיות ומבניות. ראשית, בתי הספר השונים מבקשים לשמר את כוחם ואת ההשפעה שיש להם על תלמידים ומטפלים. שנית, החברה המערבית היא צרכנית ופלורליסטית, ומעודדת את הבחירה האישית. כך, מטפלים רבים יעדיפו לבחור בגישה המסתדרת עם אמונותיהם, ולא בהכרח בגישה מגובשת או מאוחדת.

הכשרת הדור הבא ותפקיד הקריאה בפרויד

איגל מציע גישה מעשית להתמודדות עם הפיצול: החזרת פרויד למרכז ההכשרה הפסיכואנליטית. הוא טוען כי כיום מועמדים לפסיכואנליזה לרוב אינם קוראים את פרויד באופן ישיר, אלא בעיקר דרך פרשנויות מאוחרות. כתוצאה מכך, המסר המתקבל הוא כי פרויד מיושן וחסר רלוונטיות. הוא טוען שחזרה אל כתבי פרויד, ואל ההקשר ההיסטורי שבתוכו הוא כתב, תניב התאמה מחודשת בין התיאוריה לפרקטיקה ותייצר בסיס משותף לאיחוד.

לצד קריאה בפרויד, מציע איגל ללמד את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה כחלק מהכשרת המטפלים. לטענתו, הבנה היסטורית של התפתחות התחום, כולל המתח בין מסורת לחידוש, תעודד ראייה רחבה ומורכבת יותר ותסייע לחניכים להבין את הקשרים בין האסכולות השונות.

סיכום

המאמר מתאר את גישתו של מוריס איגל, המבקש להחזיר את פסיכולוגיית האני למרכז המחשבה הפסיכואנליטית, ולבסס תיאוריה מאוחדת שתאמץ את העקרונות הקלאסיים של פרויד לצד עדכונים והרחבות עכשוויים. איגל מקבל את מגוון התרומות של האסכולות השונות, אך מזהיר מפני פיצול יתר המוביל לאיבוד תשתית משותפת ולפגיעה במעמד הפסיכואנליזה. הוא קורא לחיזוק הליבה התיאורטית, להשבת פרויד אל לב ההכשרה, ולהעמקת ההיכרות עם ההיסטוריה של התחום. בעיניו, מהלך זה יאפשר לפסיכואנליזה להתפתח באופן מאוחד, רלוונטי ומבוסס.

חשיבות המאמר

המאמר חשוב משום שהוא מציף מחדש את הצורך הדחוף בדיון על אחדות תיאורטית בתוך הפסיכואנליזה, תחום שסובל מפיצול רב בין אסכולות שונות. דרך בחינה של פסיכולוגיית האני המורחבת, הוא מציע אפשרות לגשר רעיונית בין מודלים שונים ולהציע שפה משותפת שתסייע לטיפול, למחקר, ולהכשרת הדור הבא של המטפלים. מעבר לכך, המאמר מדגיש את חשיבות חזרתם של הלומדים אל כתבי פרויד עצמם ואל ההיסטוריה של התפתחות התחום, כדי להבין את ההקשרים והרעיונות שיצרו את הפסיכואנליזה כפי שאנו מכירים אותה היום. בכך, המאמר תורם לביסוסה של הפסיכואנליזה כתחום מתפתח ולא כקבוצה של אסכולות נפרדות, ומציע בסיס לתנועה מתואמת יותר המשלבת מסורת עם עדכון מחשבתי. המאמר מתאים לכתיבת עבודות אקדמיות על דחיית סיפוקים.

מקור

Burston, D. (2022). Review of Morris Eagle, Toward A Unified Psychoanalytic Theory: Foundation in a Revised and Expanded Ego Psychology. Free Associations, 35(87).‏