מבוא

המאמר עוסק בתופעת האלימות במשפחה בהקשר של מגפת הקורונה (COVID-19), ומבקש לבחון כיצד מגפת הקורונה העצימה תופעה חברתית ומשפטית קיימת זה מכבר. המחברים מדגישים כי מדובר במחקר בין־תחומי ראשון מסוגו, המשלב פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומשפטים. האלימות במשפחה מוגדרת כהפרה חמורה של זכויות האדם הבסיסיות, הפוגעת בעיקר בנשים, ילדים וקשישים. המחברים מתמקדים במצב באוקראינה, אך מציגים גם הקשרים בינלאומיים והשוואתיים.

לפי נתונים שהוצגו בעת חקיקת החוק האוקראיני למניעת אלימות במשפחה (2017), יותר משלושה מיליון ילדים עדים מדי שנה לאירועי אלימות במשפחה, וכ-70% מהנשים חוות השפלה או פגיעה לפחות פעם אחת בחייהן. מגפת הקורונה, על רקע המשבר הכלכלי והלחימה במזרח המדינה, החריפה את הבעיה, עד כי אוקראינה סווגה כאחת המדינות המסוכנות באירופה מבחינת רמות הפשיעה והאלימות.

מתודולוגיה

המחקר נשען על מגוון שיטות מחקר משפטיות וחברתיות. נעשה שימוש בשיטה הדיאלקטית לבחינת היחס בין גורמים ותוצאות – כיצד הסגר והבידוד העצימו אלימות קיימת. השיטה ההיסטורית-משפטית נועדה לשרטט את התפתחות החקיקה נגד אלימות במשפחה מאז ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. כן יושמה השוואה בין דינים לאומיים ובין־לאומיים, ובחינה פורמלית של מקורות החוק באוקראינה, כדי להציע תיקונים והמלצות לשיפור אכיפת החוק.

סקירת ספרות ומחקרים קודמים

המאמר מתאר כיצד באירופה ובארצות הברית החלה ההתמודדות המשפטית עם אלימות במשפחה כבר משנות ה-60 של המאה ה-20, בעוד שבאוקראינה הנושא זכה לתשומת לב רק לאחר הסכמי ההתקרבות עם האיחוד האירופי. מרבית העבודות הקיימות מתמקדות בהיבטים פליליים או מנהליים, במיוחד בהגנה על ילדים. המחברים סוקרים גם מחקרים בינלאומיים שנעשו בזמן המגפה ומתריעים על “מגפה שקטה” של אלימות כלפי נשים. עם זאת, הם מציינים את היעדר הגישה הכוללת – שילוב בין משפט, פסיכולוגיה וחברה – שהמאמר מבקש למלא.

התפתחות הדוקטרינה המשפטית הבין־לאומית והלאומית

הפרק הראשון עוסק בהתפתחות המשפטית של זכויות האדם לחיים ללא אלימות. הוא נפתח בהכרזה האוניברסלית לזכויות האדם (1948), ממשיך בהצהרת האו״ם בדבר ביעור אלימות נגד נשים (1993) ובחקיקה המודלית (1996) שקבעה עקרונות אחידים להגדרת אלימות, זכויות הקורבן וחובות המדינה. שיא ההתפתחות הוא אמנת איסטנבול של מועצת אירופה (2011), המסדירה מנגנונים למניעה, אכיפה ופיקוח (“GRE­VIO”).

המאמר מדגיש כי לא כל המדינות אימצו את האמנה: מדינות מזרח אירופה רבות, כמו ארמניה, בולגריה ורוסיה, התנגדו בטענה לפגיעה בערכים שמרניים או דתיים. באוקראינה נחתמה האמנה אך לא אושררה במשך שנים בשל התנגדות פוליטית, מודעות ציבורית נמוכה ובעיות אכיפה. המחברים טוענים כי מגפת הקורונה יצרה לחץ בינלאומי מחודש לאשרור האמנה, שכן מדינות שאישררו אותה הראו יכולת טובה יותר להתמודד עם התפרצות האלימות נגד נשים והאלימות במשפחה מאז מרץ 2020 – נתון שהמאמר מציין במפורש.

החרפת האלימות בתקופת הקורונה

הפרק המרכזי מציג נתונים עולמיים על עלייה חדה באלימות הביתית במהלך הסגרים. המזכיר הכללי של האו״ם כינה זאת “מגפת האלימות”. בסין דוּוח על עלייה של 300% בפניות למשטרה; בספרד – עלייה של 47% בפניות טלפוניות ו-700% בפניות מקוונות; בקולומביה – עלייה של 225% במקרי אלימות מדווחים. גם באוקראינה נרשמה עלייה של 37-45% במחצית הראשונה של 2020 בלבד. המחברים מדגישים כי רק 10-20% מהנפגעים פונים לרשויות, כך שהיקף התופעה האמיתי גבוה בהרבה.

הסיבות לכך מגוונות: אובדן עבודה, לחץ נפשי, שהייה ממושכת בבית, והתלות הכלכלית והרגשית בגורם הפוגע. נוסף על כך, המשטרה ממעטת להתערב, ולעיתים מסווגת את העבירות כהפרעות קלות על פי הקוד המנהלי, כך שהקורבן אף נאלץ לשלם קנס המוטל על הפוגע.

ההשלכות של האלימות

המאמר מתבסס על נתוני ארגון הבריאות העולמי ומונה את ההשלכות הקצרות והארוכות טווח:

כלליות: מקרי רצח והתאבדות, הריונות לא רצויים, הפלות, מחלות מין, דיכאון, PTSD והפרעות שינה ותזונה.
על ילדים: חשיפה לאלימות גורמת להפרעות רגשיות והתנהגותיות ולהסתברות גבוהה להמשך דפוסים אלימים בבגרות.
חברתיות-כלכליות: פגיעה בכושר העבודה, אובדן הכנסה, בידוד חברתי והעמקת מעגל העוני.

המחברים מדגישים כי אלימות במשפחה היא זרז לבעיות חברתיות חמורות – התמכרויות, פשיעה, ירידה בפריון הילודה והתפוררות התא המשפחתי.

גורמים מרכזיים ודרכי התמודדות

נמנו ארבע קבוצות עיקריות של גורמים:

1. לחץ חיצוני – קשיים כלכליים, אבטלה, תנאי מגורים קשים וחוסר תמיכה ממשלתית. המחברים קוראים למדיניות מאקרו-חברתית של ייצוב כלכלי ותמיכה במשפחות.

2. דיסאדפטציה פסיכולוגית – דיכאון ותסכול המובילים לאלימות; יש לפתח חוסן אישי וחינוך לאחריות רגשית.

3. גורמים תרבותיים – סטריאוטיפים מגדריים ופתגמים כגון “מכה – אוהב”. הפתרון טמון בחינוך ובשיח פתוח באמצעי התקשורת ובבתי הספר.

4. מאפייני אישיות – אימפולסיביות, התמכרויות או קנאה פתולוגית אצל הפוגע, ולעיתים תגובות פרובוקטיביות מצד הקורבן. המחברים ממליצים להרחיב את מערך התמיכה הפסיכולוגית ולבנות רשת ארצית של מרכזי סיוע.

באוקראינה קיימים כיום רק 21 מרכזים לסיוע פסיכולוגי ו-8 מרכזי שיקום רפואי-חברתי, ריכוזיים בערים הגדולות. הם מציעים להרחיב את הפריסה בעזרת שיתופי פעולה עם עמותות כמו “לה-סטראדה אוקראינה” ו-“White Ribbon Ukraine”.

צעדים מיוחדים למניעת אלימות במשפחה

החוק האוקראיני משנת 2017 כולל ארבעה מנגנונים מרכזיים:

1. רישום פוגע ומעקב מונע – המשטרה עוקבת אחר הפוגע עד שלוש שנים. הבעיה: חוסר יישום עקב בירוקרטיה וחוסר מוטיבציה.

2. שליחת הפוגע לתכנית טיפולית – פסיכותרפיה קבוצתית ופרטנית. המחברים מצביעים על מחסור במטפלים ובמרכזים.

3. צו מיידי (Urgent injunction) – הרחקת הפוגע לעשרה ימים במקרה של סכנה מיידית. הם מזהירים מפני ניצול לרעה של הכלי אך מדגישים כי חיוני להרחיב את מערך המקלטים לנפגעות.

4. צו הגבלה שיפוטי (Restrictive injunction) – צו בית-משפט לתקופה של עד שישה חודשים. הליך זה סובל מעומס ביורוקרטי וממסגרת זמן קצרה מדי (72 שעות) לבירור יסודי. המחברים ממליצים להאריך את המועד ולאפשר שימוש נרחב בדיונים מקוונים.

לצד זאת, הם מציינים יוזמות אזרחיות כגון מרכז הצדק הציבורי באודסה, שהעניק ייעוץ לאלפי נפגעים.

מסקנות

המאמר מסכם שמגפת הקורונה הפכה למאיץ של תופעת האלימות במשפחה ברחבי העולם, ובפרט באוקראינה. המחברים מצביעים על כך שמדינות שאישררו את אמנת איסטנבול היו ערוכות יותר להתמודד עם העלייה באלימות בזכות מנגנונים משפטיים וחברתיים ברורים.
עם זאת, גם במדינות מתקדמות קיימים חסמים באכיפה ובתיאום בין הרשויות.

הם קוראים למקבץ צעדים משולבים:

• רפורמות חקיקתיות ותיקון תקנות משנה;

• השקעה במרכזי סיוע ושיקום לנפגעים ולפוגעים;

• שינוי קריטריוני ההערכה של רשויות האכיפה ממדדים כמותיים ל-“מדדי אמון”;

• שיתוף פעולה מתואם בין הממשלה, ארגונים אזרחיים וקהילה בינלאומית.

רק פעולה נחרצת ומתואמת מצד המדינה והחברה תוכל לצמצם את הנזק החברתי והנפשי הרחב שגרמה “המגפה הכפולה” – מגפת הקורונה ומגפת האלימות במשפחה.

חשיבות המאמר

חשיבות המאמר טמונה בהצגת הקשר הישיר בין מגפת הקורונה לבין החרפת תופעת האלימות במשפחה, ובהבלטת ההיבט הרב-תחומי של הבעיה – הפסיכולוגי, החברתי והמשפטי. המחקר מדגיש כי הסגר, הבידוד והמשבר הכלכלי שיצרה המגפה לא רק הגבילו את חופש התנועה, אלא גם הפכו את הבית למוקד סכנה עבור נשים, ילדים וקשישים רבים. מעבר לתיאור המציאות, המאמר מציע ניתוח ביקורתי של החקיקה הלאומית והבין־לאומית, ומראה כי למדינות שחתמו ואישררו את אמנת איסטנבול יש כלים יעילים יותר להתמודד עם העלייה באלימות לעומת מדינות שטרם אימצו אותה. בכך הוא מדגיש את הצורך הדחוף באימוץ מדיניות כוללת לשילוב מנגנוני אכיפה, תמיכה ושיקום, ואת החשיבות של שיתוף פעולה בין ממשלות, מוסדות משפטיים וארגוני חברה אזרחית להתמודדות עם “המגפה השקטה” של האלימות במשפחה. המאמר מתאים לכתיבת עבודות אקדמיות על אלימות במשפחה.

מקור

Stoianova, T., Ostrovska, L., & Tripulskyir, G. (2020). COVID-19: pandemic of domestic violence. Ius Humani. Revista de Derecho, 9(2), 111-136.‏