הקדמה

המאמר עוסק בהערכת שכיחותה של הפרעת גוף דיסמורפית, הפרעה פסיכיאטרית המאופיינת בעיסוק מוגזם ומתמשך בפגם צורני נתפס במראה החיצוני, גם כאשר מבחינה אובייקטיבית הפגם איננו נראה משמעותי כלפי חוץ. העיסוק במראה מוביל למצוקה ניכרת ולביצוע התנהגויות חזרתיות כגון בדיקות מראה רב פעמיות, הסוואת האזור הנתפס כפגום או פנייה לטיפולים קוסמטיים. מאחר שהפרעה זו נתפסת כמשפיעה משמעותית על איכות החיים והתפקוד, מפתיע לגלות כי הידע לגבי שכיחותה המדויקת באוכלוסייה מוגבל.

המחברים מציינים כי היות ש-BDD בעיקרה היא בעיה בדימוי הגוף ולא בגוף עצמו, אבחונה מבוסס על ראיונות קליניים מובנים ולא על מדדים רפואיים פיזיים. סקירות קודמות הציגו טווח רחב מאוד של הערכות שכיחות, דבר שגרם לחוסר בהירות משמעותי. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבצע סקירה שיטתית ומטה אנליזה שתספק אומדן מהימן ועדכני של שכיחות ההפרעה, תוך הכללת מחקרים שהשתמשו בראיון אבחוני מובנה בלבד. בנוסף ביקשו החוקרים לבחון משתנים מתווכים העלולים להשפיע על השונות בשכיחות, לרבות סוג אוכלוסיית המחקר והקשר הדגימה.

חומרים ושיטות

רישום ואסטרטגיית חיפוש

בוצע חיפוש שיטתי במסדי נתונים מובילים לאיתור מחקרים שבדקו את שכיחות הפרעת הגוף הדיסמורפית. הדרישה המרכזית להכללה הייתה שימוש בראיון אבחוני סטנדרטי, כמו SCID או MINI. ההסתמכות על כלי אבחוני אחיד נועדה לצמצם הטיות ולשפר השוואתיות.

מיצוי נתונים

החוקרים חילצו נתונים מכל מחקר, כולל גודל המדגם, מאפייני המשתתפים, ההקשר שבו נאספו הנתונים, כלי האבחון ונתוני השכיחות. המיצוי נעשה על ידי מספר חוקרים באופן עצמאי במטרה להבטיח מהימנות.

הערכת סיכון להטיה

בוצעה הערכת איכות שיטתית לכל המחקרים באמצעות כלי הערכה ייעודי. לחלק מהמחקרים היו ליקויים מתודולוגיים, בעיקר במדגמים קטנים או שיטות דגימה שאינן מייצגות, אך כולם עמדו בדרישות הסף להכללה.

ניתוח נתונים

בוצעה מטה אנליזה במודל השפעות אקראיות בשל הטרוגניות גבוהה. החוקרים בחנו גם מתווכים שונים, בהם סוג ההקשר (רפואי, פסיכיאטרי, אוכלוסיות אחרות), כלי האבחון, גיל המשתתפים ומדדים נוספים. ניתוחי תת קבוצה נועדו לזהות גורמים העשויים להסביר שונות בשכיחות.

תוצאות

בחירת מחקרים

22 מחקרים עמדו בכל הקריטריונים ונכללו במטה אנליזה. בסך הכל השתתפו בהם 7159 אנשים. המחקרים נערכו בהקשרים שונים, ובכלל זה במרפאות קוסמטיקאים ודרמטולוגים, מסגרות פסיכיאטריות, מוסדות חינוך ורקדני בלט מקצועיים.

מאפייני המחקרים

מרבית המחקרים השתמשו בראיון SCID, ומיעוטם ב-MINI. ההקשרים השונים של הדגימה תרמו לגיוון רחב במאפייני המדגם, ובכך גם לשונות גבוהה בהערכות השכיחות.

סיכון להטיה

הערכת הסיכון להטיה העלתה כי בחלק מן המחקרים נצפו מגבלות מתודולוגיות, כמו היעדר דגימה מייצגת. למרות זאת נמצא כי איכות הנתונים מספיקה לצורך ביצוע המטה אנליזה. נקבע כי על אף ההטרוגניות, מתודולוגיית הבחירה המחמירה תומכת באמינות האומדנים.

שכיחות הפרעת הגוף הדיסמורפית

השכיחות המשוקללת של הפרעת הגוף הדיסמורפית נמצאה כ-11.3 אחוזים בכלל המחקרים. נתון זה גבוה מהערכות קודמות, שהציעו שיעורים נמוכים בהרבה. ההטרוגניות הייתה גבוהה מאוד, דבר המשקף שונות גבוהה בין אוכלוסיות המחקר.

בניתוח לפי סוג ההקשר התקבלה תמונה ברורה: השכיחות במרפאות קוסמטיקה ודרמטולוגיה עמדה על 20.0 אחוזים, לעומת 7.4 אחוזים באוכלוסיות פסיכיאטריות ו-6.7 אחוזים באוכלוסיות אחרות. ממצאים אלו מעידים על כך שאנשים הפונים לטיפולים אסתטיים מצויים בסיכון גבוה יותר להפרעה זו. ניתוחים נוספים הצביעו על כך שהמגדר, גיל והקשר גיאוגרפי לא היו מתווכים משמעותיים של שכיחות ההפרעה. גם בחינה של כלי האבחון לא הצביעה על הבדלים משמעותיים בין SCID ו-MINI.

דיון

מטה האנליזה מראה כי שכיחות הפרעת הגוף הדיסמורפית גבוהה מכפי שסברו. הממצא המובהק ביותר הוא השכיחות הגבוהה בקרב פונים לטיפול קוסמטי. עובדה זו מדגישה את הצורך בהערכה שיטתית של BDD בקרב פונים לרפואה אסתטית, שכן טיפולים קוסמטיים אינם פותרים את שורש הבעיה, שהיא פסיכולוגית בעיקרה. דגש זה מתקשר לכך שהיות ש-BDD בעיקרה היא בעיה בדימוי הגוף ולא בגוף עצמו, פתרונות מבוססי פרוצדורות גופניות אינם עשויים להביא לשיפור במצבם.

ממצא מרכזי נוסף הוא הכמות המועטה של מחקרים אפידמיולוגיים כלליים שבדקו את ההפרעה. כיוון שהשערות רבות מבוססות על מחקרים קליניים או קוסמטיים, קיים צורך במחקרים גדולים ומייצגים שיתמקדו באוכלוסייה הכללית. ההטרוגניות הגבוהה בין המחקרים מצביעה על כך ששכיחות ההפרעה מושפעת מגורמי הקשר רבים.

החוקרים משווים בין ממצאיהם לבין סקירות קודמות ומציינים שהשיטה המחמירה שהשתמשו בה, הכוללת ראיונות אבחוניים מובנים בלבד, מהווה יתרון משמעותי. יחד עם זאת, הם מצביעים על מגבלות כגון הבדלים מתודולוגיים בין המחקרים, ריבוי הקשרים שונים ומחסור בדגימות מייצגות.

מסקנות

המחקר הנוכחי מציג אומדן עדכני לשכיחות הפרעת הגוף הדיסמורפית, העומד על כ-11 אחוזים, עם שכיחות גבוהה במיוחד בהקשרים קוסמטיים. הממצאים מדגישים את הצורך בהערכה ואבחון מוקדם של ההפרעה בקרב פונים לטיפול אסתטי. בנוסף, עולה הצורך לשלב הערכת BDD במחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף במטרה לקדם הבנה טובה יותר של ההפרעה, הטיפול בה ומידת התפוצה שלה בקהילה.

חשיבות המאמר

המאמר בעל חשיבות רבה משום שהוא מספק את ההערכה המקיפה והאמינה ביותר עד כה לשכיחותה של הפרעת הגוף הדיסמורפית, תוך שימוש בראיונות אבחוניים מובנים המהווים את אבן היסוד לאבחון נכון של הפרעה שהינה פסיכולוגית בעיקרה. הודות להפרדה ברורה בין מחקרים בהקשרים שונים, המאמר חושף את התפוצה הגבוהה במיוחד בקרב פונים לטיפולים קוסמטיים ומדגיש את הצורך בזיהוי מוקדם לפני ביצוע פרוצדורות רפואיות שאינן מטפלות בשורש הבעיה. בכך הוא תורם להבנת היקף התופעה באוכלוסיות מגוונות, מכוון את תשומת הלב להשלכות הקליניות והציבוריות של אבחון חסר, ומדגיש את הפער המחקרי בכל הנוגע להפרעת גוף דיסמורפית בקהילה. בנוסף, הממצאים המוצגים מהווים בסיס מוצק לתכנון מדיניות, פיתוח כלי סינון, והגברת מודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הרפואה, בריאות הנפש והטיפולים האסתטיים. המאמר מצוין לכתיבת עבודות אקדמיות על דימוי גוף.

מקור

McGrath, L. R., Oey, L., McDonald, S., Berle, D., & Wootton, B. M. (2023). Prevalence of body dysmorphic disorder: A systematic review and meta-analysis. Body image, 46, 202-211.‏