מבוא

תיאוריית המשולש של האהבה של רוברט סטרנברג מסבירה את תופעת האהבה בקשרים קרובים באמצעות שלושה רכיבים של התפקוד האנושי: אינטימיות, תשוקה ומחויבות. מכאן עולה השאלה מה צריך להיות מבנה הנפש כדי שהאהבה תהיה מורכבת מאינטימיות, מתשוקה וממחויבות. ההשערה המרכזית היא שמבנה הנפש המשתמע מעבודתו של סטרנברג הוא "נפש ניאו-קלאסית", כלומר נפש המורכבת משלוש יכולות יסוד לפחות, שאינן ניתנות לצמצום זו לזו: קוגניציה, רגש ורצייה (קונציה).

עיקרי תיאוריית המשולש של האהבה

התיאוריה נקראת כך משום שלפיה אפשר להבין את האהבה באמצעות שלושה רכיבים, שיחד יוצרים את קודקודי המשולש: אינטימיות, תשוקה, והחלטה ומחויבות. סטרנברג ביסס את התיאוריה מבחינה היסטורית ורציונלית, וכן מבחינה פסיכומטרית ואמפירית, ומחקרים רבים בחנו את מהימנותו ותוקפו של סולם האהבה המשולש שפיתח.

רכיב האינטימיות מתייחס לתחושת הקשר ולרגשות של קרבה וחיבור ביחסי אהבה, ולכן הוא מתמקד ברגשות שמרכיבים את חוויית החום בקשר. ניתוח אשכולות של סולמות אהבה שונים הראה שהאינטימיות כוללת גורמים כמו הרצון לקדם את טובתו של האהוב, שיתוף, הבנה הדדית, הערכה רבה ותקשורת אינטימית. לדברי סטרנברג, רכיב האינטימיות נובע במידה רבה, אך לא בלעדית, מהשקעה רגשית בקשר.

רכיב התשוקה מתייחס לדחפים המובילים לרומנטיקה, למשיכה גופנית, למימוש מיני וכדומה. סטרנברג רואה בתשוקה המינית את עיקרו של רכיב זה, אך מכיר בכך שמגוון צרכים, מהגשמה עצמית ועד הערכה עצמית ושליטה או כניעה, עשויים להשפיע על התשוקה. לדבריו, התשוקה נובעת במידה רבה, אך לא בלעדית, ממעורבות מוטיבציונית בקשר.

רכיב ההחלטה והמחויבות בנוי על ציר הזמן ויש לו שני פנים. בהווה, כלומר בטווח הקצר, השאלה היא אם להחליט לאהוב אדם מסוים; בעתיד, כלומר בטווח הארוך, השאלה היא אם לשמור על המחויבות לאהוב. לפחות בעבודותיו המוקדמות על התיאוריה, סטרנברג ראה ברכיב זה רכיב קוגניטיבי, הכולל את היסודות הקוגניטיביים המעורבים בהחלטה להיכנס לקשר אהבה ולהישאר בו.

משלושת הרכיבים נגזרים שמונה סוגים אפשריים של אהבה, היוצרים שיטת סיווג של קשרי אהבה:

• חיבה: אינטימיות בלי תשוקה ובלי מחויבות.
• התאהבות עיוורת: תשוקה בלי אינטימיות ובלי מחויבות.
• אהבה ריקה: מחויבות בלי תשוקה ובלי אינטימיות.
• אהבה רומנטית: אינטימיות ותשוקה בלי מחויבות.
• אהבה חברית: אינטימיות ומחויבות בלי תשוקה.
• אהבה אווילית: תשוקה ומחויבות בלי אינטימיות.
• אהבה שלמה: שלושת הרכיבים פעילים בקשר.
• היעדר אהבה: שלושת הרכיבים חסרים.

נפש ניאו-קלאסית

הנפש שביסוד המודל של סטרנברג ראויה לכינוי "ניאו-קלאסית", משום שהיא מזכירה את הנפש כפי שתיאר אותה סוקרטס בספר הרביעי של "המדינה" של אפלטון. לפי סוקרטס, לנפש שלושה "חלקים": החלק ההגיוני והתבוני, החלק הנלהב או הרגשי, והחלק המתאווה. התיאור הזה ניאו-קלאסי גם ביחס לפסיכולוגיה של ימי הביניים, אצל הוגים נוצרים ומוסלמים כאחד. תומאס אקווינס והסכולסטיקנים, אבן סינא ואבן ערבי כתבו רבות על יכולותיה של הנפש לדעת (קוגניציה), לאהוב ולחוש רגשות אחרים (רגש) ולרצות (רצייה). עם זאת, הם לא ראו במפורש את מבנה הנפש כמבוסס על שלוש היכולות האלה. מי שעשה זאת הוא עמנואל קאנט, שנחשב לעיתים קרובות לגדול הפילוסופים המודרניים, וכתב ב"ביקורת כוח השיפוט" כי יש לנפש שלוש יכולות שאינן ניתנות לצמצום כלל: הכרה, רגש וחשק.

אף שהביהביוריזם, ששלט במרבית המאה ה-20, הוציא מן התחום את מושג הנפש ובייחוד את מושג הרצון, ואף שהפסיכולוגיה של היום מדגישה את הקוגניציה, פסיכולוגים רבים ממשיכים לתאר את מבנה הנפש כמורכב משלוש היכולות האלה. הנפש המשולשת מופיעה במיוחד בפסיכולוגיה החברתית, בעיסוק במושג העמדה, וכן בסקירות של תולדות הפסיכולוגיה ובעיוני התודעה, בפסיכולוגיה החינוכית ובחקר הדת והרוחניות, מפסיכולוגים נוצרים ועד פסיכולוגים בהאים. אפילו בפסיכולוגיה הביולוגית, מדע "קשה" במובהק, מופיעה הנפש הניאו-קלאסית: ג'וזף לדו מציין כי באופן מסורתי התודעה נתפסה כשילוש של קוגניציה, רגש ורצייה, ומדגיש את ההיבט הרצוני של המוטיבציה. כך, לנפש הניאו-קלאסית שורשים בכתבי אפלטון, יסודותיה נדונו בכתבי ההוגים הנוצרים והמוסלמים של ימי הביניים, קאנט אישר אותה בפילוסופיית הנאורות שלו, והיא ממשיכה להשפיע על הפסיכולוגיה בת זמננו.

הנפש הניאו-קלאסית הגלומה במודל של סטרנברג

הנפש הניאו-קלאסית היא שילוב של שלוש יכולות פסיכולוגיות יסודיות, הנפרדות זו מזו רק במידה חלקית: קוגניציה (ידיעה), רגש (חוויה רגשית) ורצייה (רצון). האינטימיות, כפי שסטרנברג מתאר אותה, נשענת ככל הנראה בעיקר על היכולת הרגשית; התשוקה היא בעיקרה חוויה מוטיבציונית, ולכן היא מבוססת על יכולת הרצייה; וההחלטה והמחויבות נגזרות, לפחות בחלקן, מהיכולת הקוגניטיבית.

שלוש היכולות נפרדות רק למחצה: הן שונות זו מזו באיכותן, אך בחוויה האנושית הן פועלות תמיד זו על זו, וקשה להניח שיש חוויה אנושית של קוגניציה טהורה ללא רגש, או חוויית רצייה טהורה שאין עליה השפעה מיידית של רגש או של קוגניציה. אלברט בנדורה ביטא את הרעיון של יכולות נפרדות הפועלות זו על זו במושג "דטרמיניזם הדדי". וכשם שהחלקים בנפש לפי סוקרטס פועלים מטבעם זה על זה, וכשם שזיגמונד פרויד מדגיש במפורש את יחסי הגומלין הדינמיים בין האני, הסתמי והאני העליון, כך גם סטרנברג מדגיש שהמשולשים אינם בלתי תלויים זה בזה אלא פועלים זה על זה.

ההגדרה של סטרנברג לאינטימיות מדגישה רגשות, את תחושות הקרבה, החיבור והקשר ביחסי אהבה, ולכן ברור שרכיב זה נשען על היכולת הרגשית של הנפש. עם זאת, האינטימיות תלויה גם בפעולת הגומלין בין קוגניציה לרגש, בשתי דרכים לפחות. ראשית, השיתוף הרגשי וההבנה ההדדית המאפיינים את האינטימיות מחייבים הכרה של רגשות האהוב, וגם הבנת האחר תלויה בהכרת מחשבותיו והתנהגויותיו. ההבנה של האחר שהאינטימיות דורשת תלויה אפוא בקוגניציה בין-אישית, או במה שהווארד גרדנר מכנה "אינטליגנציה בין-אישית". שנית, הקוגניציה קשורה קשר הדוק לרגש, שכן מחשבות נוטות להקדים רגשות, וכמה מחוקרי הרגש אף רואים בקוגניציה חלק מהרגש עצמו.

במידה שהרצון האנושי מוגדר כתשוקה, בדומה לחלק המתאווה של הנפש אצל אפלטון, וכמוטיבציה, רכיב התשוקה של סטרנברג הוא ביטוי ליכולת היסודית של הנפש לרצייה. סטרנברג הדגיש שהתשוקה נובעת במידה רבה, אך לא בלעדית, מתהליכים מוטיבציוניים, ופסיכולוגים נוטים לזהות את הרצייה עם המוטיבציה, או לפחות לראות במוטיבציה היבט אחד שלה. מובן שהתשוקה שלובה גם ברגש ובקוגניציה. האדם מן היישוב מקשר תשוקה לרגש, לתחושות עזות מאוד, ונוטה לחשוב על התשוקה כעל משהו שקורה לו ומשתקף במצבו הרגשי. נוסף על כך, נראה שאין תשוקה בלי מושא, והקוגניציה נחוצה כדי שנוכל להחזיק את מושא התשוקה בתודעתנו.

בעבודתו המוקדמת על התיאוריה קשר סטרנברג את הקוגניציה לרכיב ההחלטה והמחויבות, וכתב שרכיב זה נובע במידה רבה, אם כי לא בלעדית, מהחלטה קוגניטיבית בדבר הקשר וממחויבות אליו. בעבודות מאוחרות יותר אינו מזכיר במפורש בהקשר זה לא קוגניציה, לא רגש ולא רצייה. אמנם מחשבות מקדימות ככל הנראה החלטות ומחויבויות וקשורות בהן קשר הדוק, כשם שפסיכולוגים קוגניטיביים רבים סבורים שקוגניציות מקדימות את החוויה הרגשית או מהוות חלק ממנה. אולם נראה שהחלטות ומחויבויות נגזרות דווקא מיכולת הרצייה של הנפש: הן בחירות, מעשים של רצון. עמדה זו נתמכת בתוקף בפסיכולוגיה ההומניסטית של אברהם מאסלו וקרל רוג'רס, שלפיה ההגשמה העצמית מתרחשת בעיקר באמצעות מעשי רצון, כלומר החלטות ומחויבויות, והיא מודגשת גם בפסיכולוגיה החיובית המתפתחת. לכן נראה שרכיב ההחלטה והמחויבות הוא בעיקרו ביטוי ליכולת הרצייה של הנפש, אם כי הוא שלוב בקוגניציה ומושפע ממנה.

מסקנות ודיון

ההשערה המרכזית, שלפיה מבנה הנפש המשתמע מעבודתו של סטרנברג הוא נפש ניאו-קלאסית, זוכה לתמיכה סבירה. שלושת רכיבי תיאוריית המשולש של האהבה אכן מורכבים במידה ניכרת מיכולות הקוגניציה, הרגש והרצייה, ולצד זה קיימת מסורת ענפה של פסיכולוגים ופילוסופים הסבורים שהנפש מורכבת משלוש היכולות האלה. תיאוריית המשולש מניחה אפוא, ברמה האונטולוגית, מבנה ניאו-קלאסי של הנפש: האינטימיות נשענת על רגש ובמידה מסוימת גם על קוגניציה, התשוקה על רצייה ועל רגש, וההחלטה והמחויבות על רצייה ועל קוגניציה.

ההשערה תופרך חלקית אם יתברר שהאינטימיות, התשוקה או ההחלטה והמחויבות, כפי שסטרנברג מתאר אותן, הן ביטויים של הנפש האנושית שאי אפשר להסביר באמצעות קוגניציה, רגש או רצייה. זו שאלה פתוחה, והביקורת בעניין זה מתבקשת. דרך הניתוח תעמוד בספק אם יתברר שעמדותיהם של סוקרטס, של ארנסט הילגרד, של לדו ושל אחרים, שלפיהן הנפש מורכבת משלוש יכולות היסוד, פורשו שלא כהלכה. גם עצם הטעם שבמושג הנפש הניאו-קלאסית יעמוד בספק אם יתברר שיש לנפש יכולות אחרות, בסיסיות יותר מקוגניציה, מרגש או מרצייה, או יכולות יסוד נוספות המקבילות להן. גם בעניין זה הדיון מתבקש.

הפוסטמודרניסטים והדקונסטרוקטיביסטים ודאי יירתעו מהצירוף "מבנה הנפש", ויטענו שזו השקפה שרירותית שהמערב במרכזה על יכולותיו של האדם. הפוסטמודרניזם תרם רבות בכך שהזכיר לכותבים את עמדות היתרון שלהם, סייע במאבק בגזענות ובסקסיזם ועזר לשמור על פתיחות מחשבתית. ואולם, אפשר להעיר בחיוך שכאשר הם נרתעים הם חווים רגש, שהרתיעה נגרמה מכך שקלטו בתודעתם את השימוש במושגים "מבנה" ו"נפש", ושההחלטה שלהם לבקר היא מעשה של רצייה.

מקור

Diessner, R., Frost, N., & Smith, T. (2004). Describing the neoclassical psyche embedded in Sternberg’s triangular theory of love. Social Behavior and Personality, 32(7), 683–690.