הרומן, המחזה והקהל

"הוא הלך בשדות" של משה שמיר היה יצירת הספרות הפופולרית ביותר של תקופתה, והוא נותר עד היום הייצוג החזק ביותר של החברה הישראלית בראשית ימי המדינה. הרומן פורסם בינואר 1948 ועבר מהדורות רבות, שמונה מהן בין השנים 1948 ו-1951 בלבד. עוד לפני פרסום הרומן, עיבד שמיר אותו למחזה, שהיה המחזה המקורי הראשון שהוצג במדינת ישראל העצמאית. לאחר מלחמת ששת הימים הפך המחזה לסרט קולנוע בכיכובו של אסי דיין. המחזה נצפה על ידי לא פחות משליש מהאוכלוסייה היהודית בישראל באותה עת, הוצג ברחבי הארץ ולעיתים קרובות לפני חיילים, ונודע כ"נשק הסודי" של צבא ההגנה לישראל ומעצים מורל בקרב הלוחמים.

המחזה עוסק בנושאים רבים: קשיי החיים בקיבוץ, היחסים בין סברים לעולים, הסדרי מגדר במדינה החדשה והתמודדות הישוב עם השואה. אולם המוקד שיידון כאן הוא תרומתו של המחזה לעיצוב דמות האזרחות הגברית במדינה הצעירה. הטענה המרכזית היא כפולה: ראשית, "הוא הלך בשדות" ראוי להיקרא כטרגדיה; שנית, יסודות הטרגדיה שבו, ובמיוחד אופן הצגת הגיבור הטרגי, מעצבים באופן מכריע את דמות האזרחות הגברית בתקופת ראשית המדינה.

עלילה ובניית הגיבור

המחזה מתמקד במותו של חייל צעיר, אורי כהנא, שדיוקנו המוסגר בשחור תלוי ברקע הבמה כבר מהסצנה הראשונה. כל פעולת המחזה מובנת אפוא מנקודת מבטו של מות אורי, ולא בונה לקראתו. המחזה נפתח בתצוגה של שגרת חיי הקיבוץ: גבר מתגלח, ילדים שומעים סיפור לפני השינה, שיחות אקראיות. בתוך שגרה זו מוזכר טקס זיכרון לנער שנפל, ואין על הבמה כל סימן של הלם, כאב או אבל. הדימויים השולטים הם של האדמה, העונות, חיי הזקנים והילדים.

מכאן ואילך מתגלים על הבמה האירועים שהובילו למות אורי. הוא שב לקיבוץ לאחר היעדרות ממושכת ומתגלה כדמות מורכבת ובעייתית: אביו וילי עוזב מחר לצבא הבריטי, ואמו רותקה מתגוררת עתה עם אהובה חדש. אורי, המתמודד עם תחושת הגלות מתוך משפחתו, נמשך למיקה, עולה מפולין וניצולת שואה, בעלת עבר כואב ומעורפל. הוא מתעלם מכל האזהרות ומכל מה שמיקה מנסה לומר לו על עברה.

חוסר האוריינטציה של הגיבור הטרגי

אורי בנוי במחזה כדמות בעלת תודעה מוגבלת ומצוידת בשפה מצומצמת. הוא מסרב לדעת, מסרב להקשיב, מסרב להבין. כאשר מיקה מנסה לחשוף את עברה, הוא עונה "אינני צריך לדעת." כאשר אמו מזהירה אותו שנישואיו אינם טובים, הוא מכריז שאינו מבין ואין לו רצון להבין. הקבלה זו לאוידיפוס אינה מקרית: כמו אוידיפוס, אורי הוא בן בכור מכובד, פנימי-חיצוני החוזר ממרחק למציאות של חטא אבות ודרמה מינית. כמו אוידיפוס, הוא מסרב להכיר את נסיבותיו שלו.

וולטר בנימין מציין כי שתיקתו של הגיבור הטרגי היא "שפתו היחידה הנכונה לו עד תום." השתיקה שורפת את הגשרים המחברים את הגיבור לאלוהים ולעולם, ומגדירה אותו כנגד אחרים. אורי אינו מגלם את הגיבור הטרגי הקלאסי המפואר, הוא אדם מודרני ורגיל, אך יסודות הטרגדיה נוכחים באי-יכולתו לדבר, בחטאו, בעיוורונו, בנפילתו ובקורבנו הסופי.

הטרגדיה הציונית המוקדמת

מסורת הטרגדיה בספרות העברית המוקדמת נשענת על השפעות פילוסופיות גרמניות, ובמיוחד של ניטשה ושופנהאואר. הטרגדיה הציעה רגישות שנגעה לעומקי הקהילה הלאומית המוקדמת, ריממה את מצבה הרוחני וסיפקה חזון אמנותי ופוליטי שיכול היה להתעלות מעל לקשיים ולמחלוקות של תקופת בניית האומה.

דוגמה מובהקת לכך היא שירו של ביאליק "בעיר ההרגה", שנכתב בתגובה לפוגרום קישינב ב-1903. ביאליק עיצב בשיר דמות של עד-משורר המופנה על ידי האל ל"קום לך אל עיר ההריגה" ולשמש עד ונוקם. עד-משורר זה מוצג כקשור לקורבנות בגזרת אלוהים, אך גם כסוכן חופשי; כך עוצב גיבור טרגי בעל אחריות טרגית לעמו, ומוכן להיות מוקרב למענו. כמותו, גם אורי ממשיך מסורת של גיבורים ספרותיים ציוניים מוקדמים המאופיינים בעיוורון ובחוסר תודעה, המובילים אותם לאסון.

טרגדיה וקורבן

לאחר שמיקה מבקשת ממנו להישאר ולא להתגייס, מסרב אורי. מערכת האירועים של המחזה משרה את הרושם שאורי הגיע כבר לנקודה שבה ויתר על הכל: על המשפחה הישנה ועל החדשה, ואף על הרצון בגבורה. הוא מוביל את עצמו למשימה שתהיה קטלנית, ומתו מגיע מבלי שהסיבות המדויקות ייחשפו במלואן. הדבר אינו מקרי: חשיפה מפורשת של הקורבן הצבאי היתה הצגה ישירה מדי של כוחה הגלוי של המדינה, ומכאן היתה פוגעת בהרמוניה הקלאסית של המחזה ומצמצמת את אפקטו הדרמטי.

שעיר לעזאזל

אורי מוצג כקורבן לא רק על ידי עלילת מותו, אלא מהרגע הראשון: הוא ניצב כאייקון מת כבר בסצנה הפותחת. כשעיר לעזאזל, הוא נושא את סימני שונותו: נעוריו הקיצוניים, חוסר יכולתו הלשונית ויופיו. גופו השרירי והחשוף מוצג כניגוד לגופה של מיקה הגלותי והמוסתר, וגם כפתוח למבטם של שאר חברי הקיבוץ ושל הקהל.

ככל שדמויות אלו חלשות יותר, חסרות זהות יותר, יפות ומינניות יותר, כך הן מתעלות מעל לשאר ומתקשרות לטרגדיה אלימה ולעלילת קורבן שמגבירה את כוח המשיכה שלהן בעיני הקהל.

האזרחות כהטרונומיה

השאלה המרכזית של 1948 היתה כיצד לפייס בין האיכות המהפכנית של האזרחות, כלומר העלאת האדם היהודי למעמד נושא ריבונות, לבין דרישת האומה להיכנעות מוחלטת: בעיקרה, הדרישה שאורי ימות למען האומה ושמותו ייתפס על ידי הקהל כצודק. סתירה זו נפתרת על ידי שמיר בכך שהוא שולל מהגיבור הגברי מחשבה ואוטונומיה, ומציג את "גורלו" במסגרת הטרגית. כמו אוידיפוס, אורי אינו לוח חלק של חפות, אלא גיבור טרגי פגום שהוא גם חף מפשע וגם אשם. כמו אוידיפוס, הוא נכשל בשל "חטאו" אך גם בשל עצם זהותו, וכמוהו הוא מעוצב כשעיר לעזאזל לעמו.

תפקוד הטרגדיה לקהילה הלאומית

מותו של אורי מקושר בעלילה לחידוש החיים: הוריו המפורדים מתאחדים תחת אות האבל, מיקה מחליטה לשמור את עוברה, והקיבוץ מתמלא חיים מחדש עם גל עולים חדש. ברגע חורבנו של בכורה מתגלים מהות האומה וערכיה.

שמיר משלב ביצירתו את הרעיון הנוצרי של הגאולה עם הרעיון המרקסיסטי של ההיסטוריה: פורטרט של קורבן למען שינוי חברתי. אורי ומעשיו אינם מיועדים לשיפוט אתי כפרט, אלא הם פעולותיה של דור שלם. הטרגדיה, כפי שניסחו כמה פילוסופים, מנקה אותנו מכל מה שבחיי היומיום הוא אפל, מבלבל ושולי.

המחזה, שהוצג במהלך מלחמת העצמאות ובעת קליטת גלי עלייה גדולים, תרם ללא ספק לעיצוב תפקיד הקורבן הגברי במדינה החדשה. ואולם, הדרישות הקשות של העצמאות הלאומית לא נחשפות אי-פעם במפורש. מות אורי אינו מוצג על הבמה, והאלימות שביסודות הפרויקט הלאומי נסתרת. על ידי עיצוב מות אורי כגורל טרגי, השורשי בחלקו בחטא אישי ואבות, מסתיר המחזה את הסכסוך היהודי-ערבי העמוק שכמעט ואינו מוזכר בו.

"הוא הלך בשדות" כטרגדיה לאומית מזין את קהלו במנות מבוקרות של פחד, רחמים ואשמה סביב דמות החייל המת, ומטשטש את האלימות הגולמית שבלב הפרויקט הלאומי.

מקור

Dekel, M. (2012). Citizenship and sacrifice: the tragic scheme of Moshe Shamir's He Walked through the Fields. Jewish Social Studies: History, Culture, Society, 18(3), 197-211.‏