מבוא

המאמר עוסק בשאלת אכיפת פסקי גירושין בבתי הדין הרבניים בישראל ובהשפעתם של דיני היסוד החוקתיים על תחום זה. נקודת המוצא של המחבר היא כי בישראל קיימת סמכות בלעדית לבתי הדין הרבניים לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים, וכי גירושים, בדומה לנישואים בישראל, נדונים על פי הדין הדתי. על פי ההלכה, הגט חייב להינתן מרצון, ולכן כל התערבות שאינה מידתית עלולה להוביל לגט מעושה, אשר עשוי להתבטל מבחינה הלכתית ולהותיר את בני הזוג נשואים מבחינה משפטית. משום כך, בתי הדין מפעילים זהירות רבה באכיפת פסקי גירושין ובשימוש באמצעי כפייה.

המחבר מצביע על כך שהונחו בישראל מסגרות חוקתיות חדשות בתחילת שנות התשעים (בעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק), שהעלו לדרגה נורמטיבית גבוהה זכויות יסוד כחירות, כבוד וחופש תנועה. מאחר שהסנקציות האפשריות נגד בן זוג סרבן גט פוגעות בזכויות אלו (למשל מאסר או סנקציות כלכליות), נוצר צורך ממשי באיזון בין הדין הדתי לבין נורמות חוקתיות כלליות. בית המשפט העליון קבע כי גם בתי הדין הרבניים מחויבים לעקרונות החוקתיים, אך לא קבע בצורה ברורה דרך ליישב בין שתי מערכות הנורמות. על רקע זה מציע המאמר גישה לשילוב בין הדין הדתי למשפט החוקתי בעת שקילת אמצעי אכיפה לגירושין.

הבסיס החוקי וההלכתי לסמכות בתי הדין

בישראל מוסדרת סמכותם של בתי הדין הרבניים בענייני נישואין וגירושין בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953. החוק מעניק סמכות ייחודית לדון בגירושי יהודים ומכיר בכך שהליך הגירושין נעשה באמצעות מתן גט. הלכה זו מחייבת הסכמה מצד הבעל לתת את הגט ומצד האישה לקבלו. מצב זה מייצר פוטנציאל לקושי ממשי כאשר אחד הצדדים מסרב.

מקורות רבים בהלכה עוסקים בשאלת הכפייה על מתן גט. אף שבמקרים מסוימים נקבע כי ניתן לחייב גט ואף לכפותו, הפעלת לחץ לא סביר עלולה להוביל למצב שבו הגט נחשב לא תקף. בשל כך נוטים בתי הדין לנהוג בזהירות רבה לפני הטלת סנקציות משמעותיות. לצד זאת קיימות אסכולות שונות בהלכה: חלקן מוכנות להרחיב את השימוש באמצעי כפייה בשל צורך חברתי או מוסרי, בעוד אחרות מבקשות לצמצם כל התערבות שעלולה לפגוע ברצון החופשי של בני הזוג.

ההסדר המשפטי לפני ואחרי 1995

עד שנת 1995, סנקציות שהוטלו על סרבני גט הוסדרו בעיקר באמצעות הוראות הקשורות להטלת מאסר לאחר שוויועברו שישה חודשים מפסק דין המורה על גט. בשנת 1995 נחקק חוק בתי הדין הרבניים (אכיפת פסקי דין לגירושין), אשר העניק לבתי הדין סמכות מקיפה יותר להטיל סנקציות שונות. אלו כוללות איסור יציאה מהארץ, שלילת רישיון נהיגה או דרכון, מאסר ואף בידוד.

עם זאת, מנגנון אכיפה מפותח אינו מבטיח הטלת סנקציות בפועל. בתי הדין נרתעים מהטלתן משום החשש להוביל לגט מעושה. לכן, הסנקציות אינן מופעלות תמיד גם כאשר קיימת עילה הלכתית לגירושין. המחבר מציין שבתי הדין משתמשים יותר באמצעים "רכים" כגון החרם הנהוג על פי תקנת רבנו תם – נידוי חברתי כלפי הסרבן – ורק במקרים חמורים עוברים לאמצעים קשים יותר כגון מאסר.

המחבר מתאר כיצד קשה להורות על מאסר כאשר אין ביטחון כי קיימת עילה הלכתית מוצקה לחיוב בגט, משום שמהלך כזה עלול לגרום לפגיעה בזכויות הפרט ולפגיעה בתוקף ההלכתי של הגט. מרחב השיקול של בתי הדין הוא רחב, והם נדרשים לאזן בין דרישות ההלכה, צורכי הצדדים, והמשפט החוקתי.

יחסי גומלין בין המשפט הדתי למשפט החוקתי

הנושאים המרכזיים שעולים מהמאמר נוגעים לאיזון בין ההלכה לבין זכויות היסוד. מחד, ההלכה דורשת רצון חופשי; מאידך, הזכות לחירות ולכבוד מאפשרת לשקול את סבלה של האישה הממתינה לסיום הנישואין. החוק האזרחי מכיר בכך שסרבנות גט פוגעת בזכויות יסוד של בן הזוג המעוניין בגירושין, כגון הזכות לחירות, למשפחה ולהגשמה עצמית.

בית המשפט העליון קבע כי על בתי הדין הרבניים לפעול בהתאם לעקרונות החוקתיים. עם זאת, הוא נמנע מלהנחות בבירור כיצד לאזן בין העקרונות. כך, נותר המתח בין שתי מערכות הנורמות: מצד אחד, הרצון לשמור על כשרות הגט על פי דיני ההלכה; ומן הצד השני, רצון להבטיח את מימוש זכויות היסוד של הצד שנפגע. המחבר טוען כי היעדר הבהרה מצד בית המשפט יוצר חוסר אחידות ואי-ודאות.

אמצעי אכיפה והיקפם

המאמר מנתח את האמצעים ההלכתיים והמשפטיים העומדים לרשות בתי הדין. ברמה ההלכתית קיימות קטגוריות שונות של חיוב בגט: מצווה, המלצה, חובה, וכפייה. רק בקטגוריה האחרונה ניתן לנקוט אמצעי כפייה מובהקים. לרוב, בתי הדין נזהרים במעבר מרמה לרמה.

המחבר מציג את גישת ההלכה המרחיבה, שלפיה יש להפעיל סנקציות באופן מדורג ולא לחשוש מכפייה כאשר קיימת עילה. גישה זו שמה דגש על הפחתת סבלו של בן הזוג הלא סרבן. המחבר טוען שמדיניות שמרנית מדי מאריכה את סבלם של הצדדים ופוגעת בזכותם להקים משפחה חדשה.

מבחינה מעשית, בתי הדין נוקטים לעיתים קרובות רק באמצעים ראשוניים, כגון הגבלות תנועה או שלילת רישיון, ורק לעתים נדירות מאסרים. נדרשת בחינה פרטנית לכל מקרה, תוך שקילת עוצמת ההתנגדות לסנקציה, מידת הצורך בהפעלתה, ומידת הפגיעה בזכויות היסוד.

חשיבות עקרון המידתיות והאיזון

המחבר מציע כי האיזון בין הדין הדתי לעקרונות החוקתיים ייעשה באמצעות מבחן המידתיות: יש לבחור באמצעי הפוגע באופן המועט ביותר בזכויות הפרט אך המספיק להבטחת מתן הגט. לפי גישה זו, יש לפעול בהדרגה: תחילה להפעיל אמצעים רכים יותר ורק בהמשך אמצעים חמורים.

המחבר סבור כי אין מניעה הלכתית להפעיל אמצעי כפייה בנסיבות מסוימות, וכי ההלכה אף מכירה בעקרונות שיאפשרו זאת. לפיכך, החוקתיות יכולה להשלים את ההלכה ולחזק את הצורך באיזון.

מסקנות

המאמר מציע מתווה עקרוני לעיצוב מדיניות אכיפה מאוזנת. הוא קורא לבתי הדין להעניק משקל משמעותי לזכויותיהם של שני הצדדים ולבחון היטב כל אמצעי שמופעל. האיזון הרצוי צריך לשלב בין הצורך להבטיח רצון חופשי מצד בני הזוג לבין הצורך למנוע פגיעה ממושכת בזכויות הצד המעוניין בגירושין.

המחבר מדגיש כי מטרת האיזון איננה החלפת ההלכה, אלא יצירת מרחב שבו הדין הדתי והמשפט החוקתי תורמים זה לזה. הוא ממליץ על הטלת סנקציות באופן מדורג, על בדיקה פרטנית של כל מקרה, ועל קביעת מדיניות ברורה שתמנע הססנות יתר העלולה להנציח מצבי סרבנות ובכך לפגוע בזכויות יסוד.

חשיבות המאמר

המאמר של קפלן הוא תרומה חשובה לשיח המשפטי וההלכתי בישראל משום שהוא מתמודד באופן שיטתי עם הסוגיות הנורמטיביות והמעשיות הנוגעות לאכיפת פסקי גירושין בבתי הדין הרבניים. חשיבותו נובעת מהצורך להבין כיצד יש לאזן בין מגבלות ההלכה, המתנה את תוקפו של הגט ברצונו החופשי של הבעל והאישה, לבין עקרונות חוקתיים בני-זמננו המעמידים במרכזם את זכויות האדם, כבודו וחירותו. קפלן מצביע על חוסר בהירות בהנחיות שקבע בית המשפט העליון, ומציע מסגרת עקרונית להטלת סנקציות על סרבני גט באופן השומר על כשרות ההליך ההלכתי ומצמצם את הפגיעה בזכויות היסוד של בני הזוג. בכך הוא מעשיר את הדיון ביחסי הגומלין בין הדין הדתי למשפט הכללי בישראל, ומסייע לגיבוש מדיניות שאינה מקבעת סבל אנושי בשל סרבנות גט, אך גם אינה פוגעת בתוקפם הדתי של מעשי הגירושין. המאמר מתאים לכתיבת עבודות אקדמיות על גירושים.

מקור

Kaplan, Y. S. (2012). Enforcement of divorce judgments in Jewish courts in Israel: The interaction between religious and constitutional law. Middle East Law and Governance, 4(1), 1-68.