מבוא

אלימות בין בני זוג נפוצה בכל אזורי העולם, ובמיוחד באזורים דלי משאבים: שיעור הנשים בגילי 15 עד 49 שחוו אי פעם התעללות פיזית או מינית מצד בן זוג נאמד ב-44% במרכז אפריקה שמדרום לסהרה, ב-38% במזרחה וב-35% בדרום אסיה. צמצום האלימות הזאת הוא יעד מרכזי של תוכניות פיתוח בינלאומיות, ובהן יעדי הפיתוח בר-הקיימא של האו"ם, ובמקביל חוקקו מדינות רבות חוקים בנושא אלימות במשפחה: המדינות בעלות ההכנסה הגבוהה החל משנות התשעים, ורוב המדינות בעלות ההכנסה הנמוכה והבינונית בעשור הראשון של שנות האלפיים. בין 2000 ל-2020 עלה מספר המדינות שיש בהן חקיקה כזאת מ-46 ל-158.

למרות זאת, רוב הראיות האמפיריות עוסקות בגורמים ברמת הפרט והיחסים, ולא בגורמים רחבים כמו חקיקה. סקירה של אסטרטגיות לצמצום האלימות לא מצאה אף מחקר שהעריך את השפעתן של רפורמות משפטיות במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, וסקירה שיטתית של מחקרי אורך זיהתה 71 גורמי סיכון והגנה, מהם אף לא אחד ברמת המדיניות.

לחקיקה יש כמה מנגנונים אפשריים לצמצום האלימות. עונשים פליליים עשויים להרתיע מפני אלימות ולהפחית עבירות חוזרות. סעדים אזרחיים כמו צווי הגנה ניתנים במהירות, לרוב לטווח קצר, ומאפשרים להרחיק את הפוגע מהבית, להעניק משמורת זמנית על הילדים להורה שאינו פוגע או להחרים כלי נשק. נוסף על כך, חוק משדר עמדה מוסרית והסכמה חברתית שאלימות במשפחה אינה מקובלת, ועשוי להשפיע על התנהגות גם בלי אכיפה חזקה.

הראיות הקיימות מבוססות בעיקר על נתוני חתך, המראים שכיחות נמוכה יותר של אלימות במדינות שיש בהן חקיקה. אלא שמדינות המחוקקות חוקים כאלה עשויות להיות שונות מאחרות, וקשה לדעת אם הירידה באלימות קדמה לחקיקה או באה בעקבותיה. הערכות אורך של חקיקה בתחום מעטות, ושתי הידועות העלו תוצאות מעורבות: בהודו החוק להגנה על נשים מפני אלימות במשפחה לווה בעלייה בדיווחים על התנכלות של הבעל בעניין הנדוניה, ובברזיל חוק מריה דה פניה העלה את הדיווחים על אלימות פיזית והוריד את הדיווחים על אלימות מינית ופסיכולוגית. על רקע זה נבחנה, בגישה מעין-ניסויית, השפעת החקיקה על דיווחי נשים על אלימות פיזית, מינית ופסיכולוגית מצד בן הזוג ב-16 מדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, וכן נבחן אם ההשפעה שונה בין קבוצות נשים ובין הטווח הקצר לארוך.

שיטה

הנתונים נלקחו מהסקרים הדמוגרפיים והבריאותיים (DHS), סקרי משקי בית מייצגים הנערכים בדרך כלל אחת לחמש שנים במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית. החל מסביבות שנת 2000 כללו חלק מהמדינות בסקרים מודול על אלימות במשפחה. נכללו מדינות שבהן נאסף מידע כזה בשני סבבים לפחות, והוחרגו מדינות שהיה בהן חוק בנושא כבר ב-2000, משום שהשיטה משווה בין מדינות שמעולם לא חוקקו חוק כזה לבין מדינות שחוקקו אותו בתקופה הנבדקת. המדגם כלל 16 מדינות וסקרים מהשנים 2000 עד 2021, והוגבל לנשים נשואות בגילי 15 עד 49, משום ששאלות האלימות הוצגו בדרך כלל רק להן.

המידע על קיום חקיקה בכל מדינה ושנה נלקח ממאגר "נשים, עסקים והמשפט" של הבנק העולמי. אנשי מקצוע בכל מדינה נשאלו על קיומם של צווי הגנה לנפגעי אלימות במשפחה ושל ענישה פלילית של הפוגעים, והמידע אומת מול נוסחי החוקים. מדינה סווגה כבעלת חקיקה אם היה בה אחד משני אלה. חוק החל רק על קבוצה מסוימת של נשים או של בני משפחה, או החמרה כללית של עונשים, לא נחשבו חקיקה בנושא.

האלימות נמדדה בדיווח עצמי, בשאלות המבוססות על סולם טקטיקות הקונפליקט המתוקן, על מעשים של הבעל או בן הזוג ב-12 החודשים האחרונים. נבחרו השאלות שנשאלו באופן עקבי בכל המדינות והשנים: חמש על אלימות פיזית (למשל סטירה, בעיטה או ניסיון חניקה), שתיים על אלימות פסיכולוגית (איום והשפלה בפני אחרים) ושתיים על אלימות מינית (כפיית יחסי מין או מעשים מיניים). נבנה גם מדד של אלימות מכל סוג. בגלל מספר השאלות המצומצם, האלימות המינית והפסיכולוגית כנראה מוערכות בחסר. ניתוח גורמים מאשש הראה שלמבנה המדידה תכונות פסיכומטריות טובות.

ברמת הפרט נבחנו גיל, השכלה, מספר ילדים ועמדות כלפי אלימות בין בני זוג. העמדות נמדדו בשלוש שאלות על הצדקת אלימות כשהאישה יוצאת בלי לומר לבעלה, מזניחה את הילדים או מתווכחת איתו, והנשים סווגו לשלוש רמות: ללא קבלה של אלימות, קבלה נמוכה (הצדקה במצב אחד) וקבלה גבוהה (ביותר ממצב אחד). ברמת המדינה נכללו כמשתנים מבלבלים הפער בהשכלה בין גברים לנשים, שיעור הנשים המצדיקות אלימות ומספר שבועות ההכשרה של המראיינים, המשפיע על נכונות הנשים לחשוף אלימות. בשל קשר דו-כיווני אפשרי עם החקיקה, שני המשתנים הראשונים נמדדו שנתיים לפני מדידת האלימות.

ההשפעה נבחנה בשיטת הפרש בהפרשים, המשווה לאורך זמן בין מדינות שעברו שינוי מדיניות (קבוצת הטיפול) לבין מדינות שלא עברו שינוי כזה (קבוצת הביקורת). מאחר שהמדינות חוקקו בשנים שונות והנתונים הם סקרי חתך חוזרים, נעשה שימוש באומד קונטרפקטואלי מבוסס אפקטים קבועים, המשווה כל מדינה שחוקקה לתרחיש החלופי החזוי שלה ללא חקיקה, בכל שנה מאז החקיקה. נוסף על האפקט הכולל נאמדו האפקטים בחמש השנים הראשונות לאחר החקיקה ולאחר מכן, וכן לפי מאפייני הנשים. הנחת המגמות המקבילות, שלפיה המגמה בשתי הקבוצות הייתה זהה אילו לא חוקק חוק, נבדקה בהשוואת המגמות שלפני החקיקה ונמצאה תקפה.

ממצאים

מבין 183,222 הנשים שבמדגם, 27.1% דיווחו על אלימות מסוג כלשהו מצד בן הזוג בשנה האחרונה. האלימות הפיזית הייתה הנפוצה ביותר (כחמישית מהנשים), ואחריה האלימות הפסיכולוגית (14.1%) והמינית (9.0%).

בתקופה הנבדקת חוקקו 11 מדינות חוק בנושא אלימות במשפחה (ובהן קמבודיה, ירדן, פקיסטן, רואנדה, אוגנדה וזימבבואה), וחמש לא חוקקו (קמרון, האיטי, קניה, מאלי וטנזניה). במדינות הביקורת שיעור הנשים שדיווחו על אלימות כמעט לא השתנה (ירידה שנתית ממוצעת של 0.1%), ואילו במדינות הטיפול הוא ירד, בעיקר לפני החקיקה (ירידה שנתית ממוצעת של 1.5%) ופחות אחריה (0.8%). מכאן שמדינות שבהן האלימות כבר הייתה בירידה נטו יותר לחוקק, והשוואה פשוטה של השיעורים לפני החקיקה ואחריה הייתה מראה ירידה מדומה בשל סיבתיות הפוכה.

ניתוח הפרש בהפרשים, שהתחשב בירידה שקדמה לחקיקה, הראה שאימוץ החקיקה הביא לעלייה בדיווחים על אלימות מכל סוג (אפקט ממוצע של 0.07, ברווח סמך של 95% בין 0.00 ל-0.14). עלייה קלה נמצאה גם באלימות פיזית (0.05), מינית (0.04) ופסיכולוגית (0.02), אך אומדנים אלה לא היו מדויקים ורווחי הסמך שלהם כללו את האפס. בחמש השנים הראשונות לאחר החקיקה העלייה באלימות הפיזית הייתה מעט גדולה יותר (0.07), ובאלימות המינית והפסיכולוגית לא נמצא הבדל בין הטווח הקצר לארוך.

נמצא מדרג עקבי לפי מידת הקבלה של אלימות: ככל שהאישה ראתה באלימות דבר מוצדק יותר, כך הייתה העלייה בדיווחים גדולה יותר. באלימות מכל סוג האפקט בקרב נשים בעלות קבלה גבוהה היה 0.12, לעומת 0.06 בקרב נשים שאינן מקבלות אלימות; באלימות פיזית 0.09 לעומת 0.04; באלימות פסיכולוגית 0.06 לעומת 0.00; ובאלימות מינית 0.06 לעומת 0.03. עם זאת, רווחי הסמך חפפו. לא נמצא דפוס ברור לפי גיל, השכלה או מספר ילדים.

דיון

החקיקה לא הפחיתה את האלימות המדווחת, ואף נמצאו סימנים לעלייה בה: למדיניות יש השפעה, אך לא בכיוון המקווה. הדבר בולט על רקע ירידה כללית באלימות בין בני זוג באותה תקופה במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית. גם במדינות שנבדקו נראתה ירידה, אך רק באלה שחוקקו, ובעיקר לפני החקיקה, ולכן ייתכן שגורמים פוליטיים, כלכליים או חברתיים אחרים הם שהניעו אותה.

אלימות בין בני זוג מדווחת בחסר ניכר (לפי אומדן עדכני, בסקרים אלה בעד 35%), וחשיפתה רגישה להקשר. לכן ייתכן שהעלייה משקפת גידול בחשיפה ולא באלימות בפועל. כך אפשר להסביר את העלייה הגדולה במיוחד בקרב נשים המצדיקות אלימות: הן עשויות לחוש פחות סטיגמה סביב הדיווח, והחקיקה עשויה להגביר את מודעותן, אך אינה משנה את המתרחש בבית כל עוד האלימות נתפסת כמקובלת. בקבוצות האחרות העלייה הקטנה יותר עשויה לשקף שילוב של דיווח מוגבר עם ירידה אמיתית באלימות. לא ניתן היה להכריע בין ההסברים.

הממצאים תואמים את הנתונים מברזיל ומהודו, שבהן החקיקה העלתה את הדיווחים על התעללות ובמקביל לוותה בירידה ברצח נשים, התוצאה החמורה ביותר של האלימות. גם מחקרים המראים שחקיקה בתחום מפחיתה את קבלת האלימות ומחזקת את העצמת הנשים, למשל בקבלת החלטות, בעצמאות כלכלית ובחופש תנועה, תומכים בהשערה שהחקיקה מגבירה את החשיפה ולא את השכיחות האמיתית. כך או כך, לאחר החקיקה יותר נשים צפויות לחשוף אלימות, והביקוש לשירותים משפטיים וחברתיים יגדל, ולכן יש ללוות חקיקה בהרחבת השירותים ובהגברת המניעה. מאחר שרוב הנפגעות אינן מדווחות, חשיפה מוגברת היא צעד חשוב לצמצום האלימות.

מגבלות

החקיקה נמדדה במשתנה דו-ערכי, שאינו מבחין בין חוקים שונים ובין רמות יישום ואכיפה שונות, ולכן התוצאות כנראה שמרניות. גם השימוש בקבוצת שאלות מצומצמת הביא כנראה להערכת חסר של ההשפעה, בעיקר על האלימות המינית והפסיכולוגית, ולא נבחנה אלימות כלפי בני משפחה אחרים. בשל המספר הקטן של מדינות וסקרים, הנחות השיטה נבדקו על סמך מידע מוגבל, וניתן היה לפקח רק על מעט משתנים, כך שייתכן שנותרה השפעה של גורמים שלא נמדדו, כמו אסונות טבע, סכסוכים מזוינים ותנועת MeToo. המדינות שנבחנו הן קבוצה סלקטיבית, שאינה כוללת מדינות שחוקקו לפני 2000, ולכן ייתכן שהתוצאות אינן ניתנות להכללה. בנוסף, הסקרים אינם כוללים זוגות חד-מיניים ונשים שמעולם לא נישאו.

מסקנות

אימוץ חקיקה לאומית בנושא אלימות במשפחה הגביר את הדיווחים על אלימות בין בני זוג. השאלה אם העלייה משקפת עלייה אמיתית באלימות או גידול בחשיפתה נותרה פתוחה. התערבויות משפטיות מקודמות כאסטרטגיות מרכזיות לצמצום האלימות נגד נשים, והממצאים יכולים לסייע בתכנון אסטרטגיות חקיקה. באופן רחב יותר, מאגרי נתונים רב-לאומיים של סקרי חתך חוזרים מאפשרים להעריך בקפדנות את השפעתה של מדיניות חברתית וכלכלית.

מקור

Richardson, R. A., Raj, A., Downs, K., Bergenfeld, I., Wiltshire, C., Dimitrova, A., & Benmarhnia, T. (2025). Impact of domestic violence legislation on reported intimate partner violence: A difference-in-differences analysis across 16 countries. SSM – Population Health, 31, Article 101837.