מבוא לחשיבה תיאורטית בסיעוד

הסיעוד, כתחום מדעי המתמקד ביחסים אנושיים ובטיפול, התפתח בעשורים האחרונים לכדי דיסציפלינה אקדמית עצמאית. התפתחות זו התרחשה תוך חקירה תיאורטית והעמקה בפיתוח מושגי יסוד. ההכרה בסיעוד כמדע עצמאי הובילה לגיבוש תאוריות ייחודיות המדריכות את הפרקטיקה, ההוראה והמחקר. התיאוריה המרכזית הנדונה כאן היא "תאוריית חסר האוטונומיה בטיפול עצמי" (Self-Care Deficit Nursing Theory – SCDNT) של דורותיאה אורם, אשר גובשה בין השנים 1959 ל־1985. תיאוריה זו כוללת שלוש תאוריות משולבות: תאוריית הטיפול העצמי, תאוריית חסר הטיפול העצמי ותאוריית מערכות הסיעוד.

הסיעוד כמדע אנושי מעשי

הידע בסיעוד מבוסס על מבנים אונטולוגיים ואפיסטמולוגיים ייחודיים. אונטולוגיה עוסקת במהות הקיום, בעוד שאפיסטמולוגיה עוסקת בצורות ובמקורות של הידע. הסיעוד מתפתח כל הזמן כתוצאה מדינמיקה בין רעיונות לפעולה, בין תיאוריה לפרקטיקה. לפי מחקרים שונים, קיימים דפוסים שונים של ידע בסיעוד: ידע אמפירי, אישי, אסתטי, אתי, רפלקטיבי, חברתי-פוליטי, אינטואיטיבי, חווייתי ואחרים. שילוב בין כל הדפוסים האלה נחוץ לקיום פרקטיקה סיעודית שלמה.

עקרונות תיאוריה כללית של חסר בטיפול עצמי

לב התאוריה של אורם הוא מושג הטיפול העצמי, המוגדר כפעולות יזומות שהפרט מבצע או שמבוצעות עבורו במטרה לשמר חיים, בריאות ורווחה. כאשר אדם מאבד את היכולת הזו במלואה או באופן חלקי, מתעורר הצורך בהתערבות סיעודית. תיאוריה זו מבוססת על שלוש תאוריות משנה:

1. תאוריית הטיפול העצמי, המתארת כיצד ולמה אנשים מטפלים בעצמם.

2. תאוריית חסר בטיפול עצמי, המסבירה מתי ולמה אנשים זקוקים לעזרת סיעוד.

3. תאוריית מערכות הסיעוד, המתארת את הקשרים הנדרשים להפקת טיפול סיעודי.

טיפול עצמי נתפס לא רק כתהליך לשימור בריאות אלא גם כביטוי ליכולת האנושית לחיות באופן עצמאי. כשיכולת זו נפגעת, עולה הדרישה להתערבות סיעודית, שהיא תגובה מקצועית לחסר בטיפול העצמי.

שלבי ההתפתחות ביכולת הטיפול העצמי

היכולת לטפל בעצמנו אינה מולדת בלבד, אלא מתפתחת לאורך שלושה שלבים תלויי מצב:

1. השלב ההערכתי, בו מתבצע זיהוי הצורך בטיפול עצמי.

2. השלב המעברי, בו נבחנות אפשרויות הפעולה לביצוע הטיפול העצמי.

3. השלב הפרודוקטיבי, בו מתבצעת הפעולה הטיפולית בפועל.

שלבים אלו מתרחשים לרוב בתקופות מעבר, המאופיינות בגירויים חדשים המובילים לשינוי זהותי והתנהגותי.

דרכי פעולה סיעודיות בהתאם לחסר בטיפול עצמי

אורם מגדירה שלושה סוגים של מערכות סיעודיות:

1. מערכת מפצה מלאה, בה האחות מבצעת את כל הפעולות עבור האדם.

2. מערכת מפצה חלקית, בה האדם משתף פעולה אך זקוק לעזרה חלקית.

3. מערכת תומכת-חינוכית, בה האדם מסוגל לבצע את הפעולות אך נדרש להדרכה.

בכל אחת ממערכות אלה ניתן ליישם חמש שיטות פעולה: פעולה במקום המטופל, הכוונה והדרכה, תמיכה פיזית או רגשית, יצירת סביבה תומכת, והוראה. פעולות אלו מותאמות לצרכים של המטופל ומטרתן שיקום יכולתו לטיפול עצמי.

סוגי דרישות טיפול עצמי

בתוך התיאוריה מזוהות שלוש קבוצות עיקריות של דרישות טיפול עצמי:

1. דרישות אוניברסליות, כגון צריכת מזון, מים ואוויר בכמות מספקת, מנוחה ופעילות.

2. דרישות התפתחותיות, כמו התמודדות עם שינויים טבעיים או חברתיים כגון נישואין, שינוי מקום עבודה ועוד.

3. דרישות חריגה בבריאות, המתייחסות למחלות, פציעות או טיפולים רפואיים שמגבילים את היכולת לטיפול עצמי.

ההכרה בדרישות אלה עוזרת לזהות את אופי ההתערבות הסיעודית ולבנות מערך טיפולי מתאים.

סוכני טיפול עצמי ותפקידם

אורם מגדירה את המושג "סוכן טיפול עצמי טיפולי", שהוא אדם בוגר ומוסמך שמקבל על עצמו את האחריות לספק את הדרישות הטיפוליות לאדם תלוי. סוכנים אלו יכולים להיות מקצועיים, כמו אחיות, או לא פורמליים, כמו בני משפחה. ההבחנה בין טיפול פורמלי ולא פורמלי חשובה להבנת המבנה החברתי של שירותי הבריאות והקשרים האנושיים המעורבים בהם.

תהליך הסיעוד לפי אורם

תהליך הסיעוד מורכב ממספר שלבים: זיהוי הדרישות לטיפול עצמי, אבחון היכולות של המטופל, קביעת הדרישות הטיפוליות, גיוס יכולות האחות ובניית תוכנית התערבות במערכת סיעודית מתאימה. האדם נתפס כישות שלמה שפועלת תוך אינטראקציה עם סביבתו. לכך יש חשיבות מכרעת בתכנון ההתערבות הסיעודית המתחשבת בגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.

ניתוח ביקורתי של התיאוריה

תאוריית חסר בטיפול עצמי, בהיותה תיאוריה כללית, מתאימה ליישום בפרקטיקה הקלינית, במחקר ובהוראה. היא מציגה מבנה מושגי ברור, עם מונחים מוגדרים היטב, המאפשרים להבין תופעות סיעודיות רבות. למרות שהתיאוריה מורכבת ודורשת הבנה עמוקה, היא אפשרה מחקרים רבים, חלקם לפיתוח כלים למדידת משתנים תאורטיים, וחלקם לבחינת התיאוריה בקרב אוכלוסיות שונות.

בנוסף, התיאוריה מספקת שפה מקצועית מגובשת המבדילה את תחום הסיעוד מתחומים אחרים. המושג המרכזי, טיפול עצמי, מדגיש את תכלית העשייה הסיעודית – טיפוח העצמאות של האדם. מתוך מושג זה נגזרים מושגים נוספים כגון טיפול עצמי הערכתי, מעבר וטיפולי, אשר מאפשרים אבחון מדויק של שלבי ההתערבות הסיעודית.

מסקנות

ערכה של תיאוריה סיעודית נמדד ביכולתה להרחיב את הדעת בתחום הסיעוד המעשי. הבנה מעמיקה של טבע האדם, יחסו לסביבה והשפעות אלו על בריאותו, מאפשרת קביעת תוכניות טיפול מותאמות אישית. תאוריית חסר הטיפול העצמי מתגלה ככלי מרכזי בתכנון טיפול, בהכשרת צוותים ובהובלת תהליכים ארגוניים בתחום הבריאות.

למרות שרבים מתקשים ביישום התיאוריה במלואה בשל מורכבותה, היא נחשבת לתיאוריה פורצת דרך בזכות יכולתה לחולל מושגים חדשים ולבסס את הסיעוד כתחום מדעי עצמאי ובעל משמעות פרקטית. היא אינה רק הסבר לסיטואציות מסוימות, אלא מסגרת כללית לכל פעולה סיעודית, ולכן נחשבת לרלוונטית בכל הקשר טיפולי.

מקור

Queirós, P. J. P., Vidinha, T. D. S., & Almeida Filho, A. J. (2014). Self-care: Orems theoretical contribution to the nursing discipline and profession. Revista de Enfermagem [internet], 4(3), 157-63.

ניתן להוריד מצגת על המאמר בקישור הזה. ‏