המאמר "על הגדרה אנליטית של אהבה" מאת טיילר ג'. ונדרוויל, שפורסם ב- Journal of Ethics and Social Philosophy בשנת 2023, מבקש להתמודד עם אחת הסוגיות הפילוסופיות הקשות ביותר: כיצד ניתן להגדיר באופן אנליטי את מושג האהבה. ונדרוויל טוען כי על אף הספקנות שרווחת בקרב פילוסופים רבים, ניתן בכל זאת לגבש הגדרה מדויקת של אהבה, המתארת את האופן שבו בני אדם משתמשים במושג זה בשפה הרגילה. הוא מציע הבחנה מרכזית בין שני סוגים של אהבה – אהבה מאחדת (unitive) ואהבה תורמת (contributory) – ומפתח תפיסה דו-ממדית המשלבת רצון להיות מאוחד עם נושא האהבה ורצון בטובתו.

אהבה כנטייה לרצות טוב או טובת עצם כלשהו

ונדרוויל פותח את המאמר בהבחנה בין האופן שבו אנשים משתמשים במילה "אהבה" לבין השאלות הנורמטיביות על איך עלינו לאהוב. מטרתו אינה לקבוע מהי האהבה הראויה אלא לנתח כיצד אנו מדברים עליה בפועל. לפי הצעתו, כאשר אדם אומר "הוא/היא אוהב/ת…" ניתן להבין את הביטוי כאחד משני סוגים של נטיות: נטייה לרצות דבר מה טוב לעצמו או להתאחד עמו (אהבה מאחדת), או נטייה לרצות טוב עבור הזולת לשמו (אהבה תורמת).

הוא מדגיש כי אהבה איננה הרצון עצמו אלא הנטייה או הנטייה הקבועה לרצות, דבר הקרוב לתפיסתו של תומאס אקווינס שתיאר את האהבה כעיקרון של תנועה כלפי הדבר הנאהב. הגדרה זו מאפשרת להסביר כיצד אהבה חלה לא רק על אנשים אלא גם על חפצים, מקומות, אידיאלים ואלוהים. במובן זה, אהבה היא חיבור שנלווים אליו רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה או אחדות עמוקה כלפי עצם כלשהו: אדם, בעל-חיים, חפץ ואף רעיון.

מאפייני האהבה המאחדת

אהבה מאחדת מוגדרת כנטייה לרצות את הטוב הנתפס או את האיחוד עמו, כערך בפני עצמו או כמקור לעונג. אדם שאוהב גלידה, למשל, אינו תורם לטובתה של הגלידה אלא חפץ בה ובחוויה שהיא מספקת לו. עם זאת, ונדרוויל מדגיש כי עצם הרצון אינו מספיק כדי להיקרא "אהבה" – יש צורך בנטייה קבועה ומתמשכת לרצות את הדבר, לא ברצון רגעי.

אהבה מאחדת יכולה לחול גם על אנשים, חיות, מקומות, קהילות ואידיאלים. מי שאוהב את עיר הולדתו, למשל, מגלה נטייה לרצות להיות בה. מנגד, לא כל רצון כזה ייחשב לאהבה: מי שמתאמן רק משום שהוא חייב, בלי עונג או מטרה פנימית, אינו "אוהב" את האימון. רק כאשר קיימת הנאה או ראיית הדבר כערך בפני עצמו ניתן לדבר על אהבה. בכך מתבדלות האהבות הבריאות מאהבות פתולוגיות – כגון התמכרות – שבהן עדיין מתקיים עונג כלשהו, גם אם מזיק.

מאפייני האהבה התורמת

אהבה תורמת מוגדרת כנטייה לרצות טוב עבור זולת כלשהו לשמו, ולא רק כמכשיר לתועלת עצמית. זוהי הצורה האופיינית ביותר של אהבה אנושית: אהבת הורה לילדו, אהבת חבר לחברו או אהבת אזרח לקהילתו. גם כאן אין מדובר ברצון חד-פעמי אלא בנטייה עקבית ומתמשכת.

ונדרוויל מדגיש כי אהבה תורמת שונה מהתנהגות חיצונית של עשיית טוב. רופא המטפל בחוליו מתוך חובה מקצועית בלבד אינו בהכרח אוהב אותם. רק כאשר קיימת נטייה פנימית לרצות את טובתם לשמם, ניתן לדבר על אהבה אמיתית. באותו אופן, אדם יכול לאהוב גם כאשר אינו יכול לפעול לטובת אהובו – לדוגמה, אסיר שאינו יכול לעזור לאשתו החולה אך ממשיך לרצות בטובתה.

עוצמת האהבה וחוזקה

ונדרוויל בוחן את השאלה כיצד ניתן להבחין בין אהבה חלשה לחזקה. עוצמת האהבה נמדדת הן בתדירות שבה הנטייה לרצות פועלת והן בעוצמת הרצון שהיא מעוררת. אהבה חזקה מתבטאת בכך שהנטייה מתעוררת תכופות, גם בתנאים קשים, ומניעה לפעולה עקבית. עם זאת, ייתכן שמישהו יאהב גם אם אהבתו חלשה ואינה מביאה לפעולה, למשל בשל חולשה או חוסר ידיעה. אהבה עמוקה נמדדת גם בהיסטוריה של הקשר ובשילוב בין תדירות, עוצמה ועומק רגשי.

לאהוב היטב

אחת הסוגיות המרכזיות במאמר היא ההבחנה בין עצם האהבה לבין היכולת לאהוב היטב. ונדרוויל טוען כי אדם עשוי לאהוב באמת אך לא "לאהוב היטב" אם חסרים לו ידע, תבונה או כוח מוסרי לפעול לטובת האהוב. אם אם מגוננת מדי נותנת לילדה כל מה שהוא רוצה, היא אולי אוהבת אותו אך אינה פועלת לטובתו. לאהוב היטב פירושו להבין מהו טוב אמיתי לאהוב, לפעול להשגתו ולגרום לו גם להרגיש נאהב.

תחושת האהבה עצמה, לפי ונדרוויל, היא חלק מהטוב האנושי. אדם הזוכה לחוש שהוא נאהב חווה אישור לקיומו ולערכו. משום כך, מי שאוהב באמת צריך לשאוף שגם אהובו יחוש באהבתו ויבין אותה.

השילוב וההדדיות בין אהבה מאחדת לתורמת

המאמר מדגיש כי בשיח האנושי שני סוגי האהבה – המאחדת והתורמת – לרוב מופיעים יחד, בעיקר ביחסים בין-אישיים. לעיתים נוצר בלבול כאשר רק אחד מהם נוכח. אדם עשוי לחפוץ בקרבת אהובתו אך לא לדאוג לטובתה, או להיפך. במקרים כאלה נאמר לעיתים שזו אינה "אהבה אמיתית". לכן ונדרוויל מציע כי אמנם די באחד משני הסוגים כדי להצדיק את השימוש במילה "אהבה", אך "אהבה שלמה" מתקיימת כאשר שניהם נוכחים גם יחד.

כאשר אהבה מאחדת ותורמת משתלבות, מתפתח מעגל של הדדיות: הרצון בטובת הזולת מעורר רצון בקרבתו, והקרבה מעצימה את הרצון להיטיב עמו. שילוב זה עשוי להוביל לאושר עז, לתחושת אחדות ולהתנסות רגשית עזה המזכירה אקסטזה – בעיקר באהבה רומנטית שבה גם הגוף והנפש מעורבים.

אובייקטים שונים של אהבה

ונדרוויל מקדיש חלק נרחב ליישום ההגדרה על סוגים מגוונים של אהבה.
אהבת אלוהים נבחנת בשני מובנים: כנטייה לרצות להתאחד עם האל וכנטייה לרצות את טובו. הקושי בכך הוא שדתות מונותיאיסטיות מצוות על אהבת האל, אף שאהבה היא רגש או נטייה ולא פעולה רצונית ישירה. המחבר מסביר כי הציווי עשוי להתפרש כהנחיה להבין את האל כטוב העליון, וההבנה עצמה מעוררת את האהבה.

אהבת הזולת, הזר ואף האויב מתפרשת בעיקר כאהבה תורמת – רצון בטובתו של האחר לשמו. על פי אקווינס, אהבת הזולת נובעת מאהבת האל, שכן מי שאוהב את האל רוצה גם בטובתם של כל יצירי האל.

אהבה עצמית מוגדרת כנטייה לרצות טוב לעצמך לשמך. זוהי אהבה טבעית ובלתי נמנעת, אך כאשר היא משתלטת על כל שאר האהבות היא נעשית לאנוכיות. המחבר מציע גם הבנה משנית של אהבה עצמית כאהבה מאחדת: רצון לחוש או לראות את עצמך כמקור לעונג, מה שיכול להוביל לגאווה או להבל.

אהבת בעלי חיים נבחנת כצד חד-כיווני של אהבה מאחדת: בעלי חיים יכולים להראות נטייה לרצות בקרבת בעליהם, אך אין להם היכולת המחשבתית לרצות בטובת הבעלים לשמם, ולכן אין הם מסוגלים לאהבה תורמת.

סיכום ומסקנות

ונדרוויל מסכם כי האהבה היא מושג מורכב ורב-פנים, אך ניתן לתארה באופן אנליטי דרך שתי נטיות יסוד: הרצון להתאחד עם דבר מה הנתפס כטוב והרצון בטובתו של דבר מה לשמו. כל ביטוי של אהבה בחיי האדם – אהבת אדם, מקום, רעיון, או האל – נובע מצירוף כלשהו של שתי הנטיות הללו.

הבחנה זו מאפשרת להבין מדוע השפה היומיומית שלנו על אהבה נראית לעיתים סותרת או לא עקבית. היא גם מספקת בסיס לדיון מעשי על טיפוח אהבה אישית וחברתית: כאשר אנו מבינים את מנגנוני האהבה המאחדת והתורמת, נוכל ללמוד לאהוב היטב – לא רק לרצות בטוב או בקרבה, אלא לשלב בין שניהם כדי לבנות מערכות יחסים המבוססות על חיבור, חמלה והדדיות.

באמצעות ניתוח זה מצליח ונדרוויל להציע מסגרת פילוסופית קוהרנטית לתופעה האנושית היסודית ביותר, ולהראות כי גם מושג חמקמק כמו אהבה ניתן ללכידה באמצעות כלים אנליטיים – ועם זאת, הוא נותר חוויה חיה, אנושית ועמוקה שממשיכה לחמוק מכל ניסיון למצותה במילים בלבד.

חשיבות המאמר

המאמר של ונדרוויל חשוב משום שהוא מציע מסגרת מושגית מדויקת וברורה לאחד המושגים האנושיים העמוקים והחמקמקים ביותר: אהבה. במקום להותיר את הדיון באהבה ברמה אינטואיטיבית, רגשית או ספרותית, הוא מציג ניתוח פילוסופי שיטתי שמסייע להבין מה אנו מתכוונים כשאנו משתמשים במילה "אהבה" בשיח היומיומי ובשיח מוסרי. ההבחנה בין אהבה מאחדת לאהבה תורמת מאפשרת להעמיק בשורשי האהבה האנושית, ולברר כיצד ניתן לאהוב טוב יותר ובצורה מוסרית יותר. בכך המאמר תורם הן לפילוסופיה של המוסר והן להבנת ההתנהגות האנושית, ומציע כלי אנליטי שיכול לשמש חוקרים, פסיכולוגים, מחנכים וכל אדם המבקש להבין את רגשותיו ואת יחסיו עם אחרים לעומק. המאמר מתאים לכתיבת עבודות אקדמיות על אהבה.

מקור

VanderWeele, T. J. (2023). On an analytic definition of love. J. Ethics & Soc. Phil., 25, 105.‏